הזמנה למפגש עם יוחאי מיטל

סטודנטים יקרים, מוזמנים.נות למפגש עם יוחאי מיטל, בוגר מחלקתנו ועורך ספרה של מורן וורנשטיין ז"ל, בת כיתתו ביום א' ה14/11 בשעה 14:45-15:45

לבעלי תו ירוק בלבד

מוזמנים.נות למפגש מחלקתי עם יוחאי מיטל, בוגר מחלקתנו ועורך ספרה של מורן וורנשטיין ז"ל, בת כיתתו, המפגש יתקיים ביום א' ה14/11 בשעה 14:45-15:45 באודיטוריום מנשר, קומת הכניסה

לפני כמעט חמש שנים, בגיל שלושים ושש, מורן וורנשטיין בחרה לסיים את חייה באמצעות ארגון דיגניטס. אחרי שנים של ניצול מיני על ידי בן זוגה של אימה (שבחרה להמשיך ולתמוך בו), אחרי שנים של דיכאונות ואשפוזים וניסיונות התאבדות, שאחד מהם השאיר את גופה מרוסק ושבור מבפנים, אחרי גם שנים טובות של שיקום וחזרה למסלול ואפילו רצון אמיתי לחיות, המעמסה והכאב הפיזי והנפשי היו כבר יותר מדי.

בשנים האחרונות לחייה, מורן כתבה את סיפורה וביקשה שייצא לאור לאחר מותה, בתקווה שהוא ילמד אותנו להקשיב לנערים ונערות כמותה.

הקריאה בספר בהחלט אינה פשוטה רגשית. ככל שעוברות השנים, ובמיוחד בשנותיה האחרונות של מורן הכתיבה שלה הופכת כואבת יותר ויותר אבל גם כובשת ונוגעת ויפה יותר ויותר.

קשה להמליץ על ספר כזה אבל אני מרגישה שחוץ מהערך הספרותי (שגם הוא קיים פה בהחלט), אנחנו חייבים את זה למורן. לדעת מה קרה לה. לזכור שהייתה.

"לא השארתי דבר מאחוריי. אני כבר לא מדברת על צאצאים, אני מדברת בעיקר על דבר אחד. כבר לא אצליח לפרסם טקסטים בהוצאת ספרים "נחשבת" ואפילו לא בהוצאה עצמאית – אז לפחות דבר אחד אני רוצה – ליצור תיקייה מסודרת, בה ערוכים כל הקבצים שלדעתי חשוב שמישהו יקרא בהם – זה ייתן לי הרבה, גם אם כבר לא אהיה בין החיים, וכולי תקווה שזה ייתן משהו גם להם."

(מורן וורנשטיין, 1980-2017)

 

נצא משיעורי הצהריים ברבע לשלוש ונגיע לשיעורי אחה'צ ברבע לארבע.