אנסטסיה ניקולינה // Painters

תשע בבוקר, בבור החולי ישבו שני אנשים.
אחד מהם שותה מפחית. הם לא מדברים ולא מסתכלים אחד על השני.

לידם עוברת אמא בעקבים, דוחפת עגלה עם תינוק, משקפי שמש גדולות מסתירות מחצית מפניה.

גם אני עוברת לידם ורוצה להישאר, להתבונן עוד רגע, אבל יש ירוק ברמזור ואני צריכה להמשיך בדרכי.
כמה אנשים יושבים בבורות בעיר הזאת? לאן הם הולכים מהבור? מה הם עושים בערב? מה הם שותים ואוכלים? מיהן המשפחות שלהם? כמה משלמים להם על עבודה? כמה חול מהבור הם מביאים הביתה?

החיפוש אחר תשובות לשאלות על מעמד, זהות, ופרדיגמה תרבותית הוליד מיצב רב מדיומלי המכיל ציורים, פסלים ואובייקטים יומיומיים. דרך הפרויקט אני מתבוננת בעובדי כפיים ומוצאת נקודות השקה עם פעולתם. האובייקטים בחדר הם תוצר של פרקטיקה פשוטה שמקבלת משמעות שונה מתוקף תפקידו של היוצר והיחס שלו לתוצר.

חלל התערוכה הוא אתר שיפוצים; חדר שרוצה להיות "קובייה לבנה", אך לעולם לא יהפוך לכזו, שכן הוא נמצא בהתהוות מתמדת.