לימודי ציור מנשר - אמנות-שני-דיכנר
צור קשר

"הארץ" על רחל אוניו

 

1.9.24, כתבת שער מגזין גלריה "הארץ", על רחל אניו, בוגרת מחלקת הצילום במנשר:

אופיר חובב

האמנית רחל אניו זוכרת היטב את אחד מהתרגילים הראשונים שהוטלו עליה בשנת הלימודים הראשונה שלה במחלקה לצילום ב"מנשר" ב–2021. "ביקשו שנצלם פורטרט עצמי שלנו, שנראה איך אנחנו תופשים את עצמנו", אומרת אניו, ומספרת שצילמה את עצמה בעירום. מבטה מרחף בחלל החדר לכמה רגעים ואז היא ממהרת לסייג.

צילמת את הנגטיב שלך בעצם? את מי שאת לא רואה בעצמך?

"בדיוק. הקצנתי את הדמות שלי, שנהיתה פתאום סקסית או חסרת פחד. אני חושבת שזה אחד הדברים שמשכו אותי בצילום מלכתחילה, זה שהוא מאפשר לך להישאר מהצד, נותן לך תירוץ להשקיף על הדברים ממרחק, אבל גם מעניק לך את השליטה על הדברים. כשאני מצלמת את רחל העירומה, למשל, אז אני יוצאת מגבולות הגוף שלה החוצה. אני קובעת עבורה עובדה בשטח ואומרת לה שהיא מספיק בטוחה בעצמה כדי להיראות ככה במרחב הציבורי, ברשתות החברתיות, נגיד. אני מאותתת לה שהיא לא צריכה להתבייש. אין לה מה להסתיר. הבנתי שדרך הצילום והאמנות אני יכולה לדחוף את עצמי למצבים שבהם אני מרגישה שאני לא בשליטה, ודווקא שם להשיג על עצמי שליטה מחדש".

רחל אוניו, פורטרט עצמי

אניו, בת 33, היא השנייה מבין חמישה אחים ומתגוררת כיום יחד עם אמה ואחיה הצעיר בקריית ים, בה גם התבגרה. את הקריירה האמנותית שלה הקצרה אך המסקרנת שלה, שכוללת בינתיים לימודי צילום, הצגה בכמה תערוכות קבוצתיות, כמו גם תערוכות יחיד מוצלחות, ביניהן "מכתב אהבה לעצמי", שאצרה עבורה רונה יפמן, והוצגה בשנה שעברה בגלריה "מאיה" בתל אביב, היא מנהלת משם, כשהיא מגיחה מדי פעם למרכז הארץ.

היום קמתי בבוקר והיה לי קשה להגיע לכאן. הייתי צריכה לשים על עצמי שכבות אחרות — מסודרות יותר, ייצוגיות יותר. נראה לי שזה חשוב שתדעי שהתלבטתי איך לסדר את השיער, לבחור מה ללבוש"

היא אמנם לא עוסקת בנושא של השגת שליטה, באופן מפורש, והעבודות שלה לא מצהירות על עצמן כמנסות לעשות את זה, אולם הוא נוכח מאוד בפרקטיקה האמנותית שלה ובנושאים שבהם היא בוחרת לעסוק.

כך למשל, תערוכת היחיד הנוכחית שלה, "דמות מתעוררת לחיים", המוצגת עתה במוזיאון חיפה, עוסקת באופן מוצהר בקהילת נשים שהיגרו לארץ מאתיופיה, בסיפורים המשפחתיים שלהן, כמו גם בסיפור הקהילתי הגדול המצטבר מתוכם, ובהיטמעות שלהן כאן, אולם עולות ממנה גם סוגיות של שליטה ויחסי כוח. הן באות לידי ביטוי בעיקר בטיפול האמנותי המבוסס על קולאז'ים.

"אני מוצאת את עצמי המון בוחנת את הדברים מהצד, מסתכלת על סיטואציות מסוימות ומפרקת אותן, ואולי בגלל זה גם נדלקתי על הטכניקה הזו, של קולאז'", אומרת אניו. "את מצלמת דבר שלם, ואז בוחרת לפרק ולהרכיב אותו באופן שאת רוצה. יש לך כוח, את עצמאית".

אניו יצרה את התערוכה, שנאצרה על ידי עוז זלוף, במסגרת "פרויקט החממה לאמנות מקום" של מוזיאוני חיפה, יחד עם 13 נשים אתיופיות נוספות, שאותן הנחתה. הן בחרו יחד תצלומים מתוך אלבומי המשפחה שלהן, התמקדו בפריטים מסוימים מתוכם, ויצרו מהם מאגר דימויים משוכפל, ששימש אותן לבניית עבודות הקולאז'.

לפרק ולהרכיב מחדש

לפרק ולהרכיב מחדש

קיר שלם מתוך התערוכה הנוכחית מוקדש לעבודות שיצרו הנשים מהדיוקנאות האישיים המפורקים והמורכבים־מחדש האלה, בעוד את היתר מאכלסות עבודות קולאז' גדולות ממדים שיצרה אניו לבדה.

ביניהם ישנו, למשל, קיר המכוסה בטפט שהמוטיבים המרכזיים בו הם כף רגל ומצח אנושיים; תצלום מפורק של גבר ואישה, הוריה של אניו, או פניה של אישה — אמה של אניו, הלכודים בתוך מעין שמלת פרח מפוארת מקטיפה כחולה המורכבת מגזירי נייר מבריקים בדרגות שונות. ויש גם הרבה עיניים. הן ספק מלוות את הצופה, ספק מרגלות אחריו כשהוא פוסע בחלל התערוכה. עוקבות אחר תנועות הגוף שלו, האופן בו הוא מטה את ראשו ימינה בניסיון לפענח את המתרחש. מביטות בו מביט בהן.

"בתור ילדה קטנה, אתיופית ושמנה את מבינה שאין לך יותר מדי מה להציע. הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, מתחת לאדמה אפילו. לא תקשרתי בכלל עם העיניים במשך שנים. הייתי הולכת במבט מושפל"

זו לא הפעם הראשונה שבה באה לידי ביטוי האובססיה המסוימת של אניו עם עיניים. "כל העניין הזה של המבט הולך איתי כל הזמן", היא אומרת. "לא ממש מצאתי את עצמי בבית הספר. בתור ילדה קטנה, אתיופית ושמנה את מבינה שאין לך יותר מדי מה להציע. הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, מתחת לאדמה אפילו. לא תקשרתי בכלל עם העיניים במשך שנים. אני זוכרת שהייתי הולכת בבית הספר במבט מושפל, מנסה לנווט בדרך הביתה בין קבוצות של ילדים שישבו בקבוצות כשהעיניים שלי למטה. יש תקופות שלמות מהחיים שלי שאני לא זוכרת מהן כלום — הרי העיניים הן אלה שמצלמות את הרגעים שהנפש תזכור אחר כך, ובאותם רגעים העיניים שלי בכלל לא היו בשימוש. הן היו מנותקות ממני".

זה מה שחיבר אותך לצילום?

"כן, לגמרי. היה אפילו איזה רגע מדהים אחד לפני כמה זמן, כשגיליתי שמבטאים את שם המשפחה שלי "אניו", אבל זה כנראה עיוות עברי של המילה 'ניו' באמהרית, שזה אומר 'נראה אותך'. נראה לי ששם הבנתי שזה אולי 'מנט טו בי', כל הדבר הזה, שזה המסע שלי בעולם, להחזיר מבט, לעמוד על המקום שלי, שהרווחתי אותו ביושר, לחתום את המקומות שאני נמצאת בהם. אני מוודאת שתמיד יהיו עיניים שישגיחו על הדברים, שדברים לא ייצאו מכלל שליטה. אלה תמיד שכפולים של העיניים שלי, שאני תולה בתערוכות שלי. הן בוחנות את האנשים בשבילי גם כשאני לא נמצאת בחלל".

מלבד עיניים, המשגיחות על הנעשה בחלל התערוכה, ישנם גם דימויים צבעוניים ונדיבים המכסים את הקירות בבלגן ויזואלי ותמטי. אניו אומרת שביקשה לרפרר למלאכת האריגה האתיופית המסורתית, ולהמירה בטווייה של דימויים שונים אלה באלה — טפטים, סנדלים, דמויות, בגדים, כוסות קפה, אבנים, אינג'רה, תכשיטים, פרחים, קומקום ג'בנה — המרכזי עבור טקס שתיית הקפה המסורתי בקהילה האתיופית.

על אף שהעבודות שונות, ה־DNA הוויזואלי שלהן בכל זאת דומה. כולן מתארות עולם צבעוני ופנטזיונרי — שונה מאוד מחלל הגלריה הלבן, שונה מאוד מאיזו ציפייה מוקדמת של המגיעים לבקר בתערוכה בציפייה לדלות פוטוגנית או ביקורת חברתית נוקבת.

תחת זאת, יש בעבודות — הן של אניו והן של האחרות — נוכחות ניכרת של צמחים וגיאומטריה המאפיינים עבודות טקסטיל ממערב אפריקה. הן גם נושאות מעין אסתטיקת Y2K לואו־טקית מכוונת, המרפררת לתמימות שאפיינה את ימי ראשית האינטרנט, כמו גם מזכירות ויזואליה של טלנובלות מאותה התקופה, ורמזים דקים לאלימות, או כוח.

זו מין מובלעת צבעונית ולא בהכרח אופטימית. אפשר ולצד זה שהיא נטועה מבחינה ויזואלית בתוך המסורת האתיופית וחוגגת אותה ואת הצבעוניות שלה, היא גם מצביעה עליה במובן מסוים כמסורסת, מגומגמת, מתקשה להתקיים בצורה רציפה — לא בתוך התערוכה. לא מחוצה לה.

רמזים לאלימות או כוח

 

"יש איזה פער", אומרת אניו, "בין התרבות האתיופית, שמבטאת את עצמה מכל בחינה, דרך השיער והבגדים והתכשיטים והדיבור ותנועות הגוף — חתונה אתיופית, למשל, זה הדבר הכי שמח וצבעוני שתראי בחיים שלך — לבין איך שדורשים ממנה להתנהג באופן יומיומי. כאילו, אני מרגישה שאני מאוד מאוד מוגבלת ולא יכולה להיות גרסה דומה למה שאני מדמיינת בראש, גרסה דומה למה שההורים שלי יכלו להיות באתיופיה. עדיין מקבעים אותך לתוך משהו נורא מסוים שבתוכו את צריכה להתנהל. התרבות הזו לא מקבלת פה מספיק ביטוי. אני מרגישה שמצד אחד הכל פה בארץ מאוד חצוף ובחוץ, לעומת איזו צניעות שבה את צריכה לנהוג, כי יש לך גם ככה את הצבע הדומיננטי הזה".

מה דעתך על פוליטיקת הזהויות שמנווטת את עולם האמנות בשנים האחרונות? מצד אחד היא מבטיחה שאמניות אתיופיות, לצורך העניין, יקבלו מקום, אבל מצד שני יש אולי איזו ציפייה לדיבור ה'אותנטי' הזה. משהו שיראה לי אלימות של שוטרים נגד אתיופים, שייתן לי לטעום אינג'רה.

"זה אחד המטענים שאני סוחבת על הגב שלי, משהו שרודף אותי. אין מצב שלא יעבור לי בראש שהתקבלתי לתוכנית מסוימת בגלל אפליה מתקנת, כי היו צריכים לסגור פינה עם המשבצת הזו של האתיופית. זה מבאס אותי, גם אם אני יודעת שאני באמת עובדת קשה ושמגיע לי לקחת חלק בתוכנית הזו כי אני מספיק טובה כאמנית, בלי קשר לשום דבר. אני מרגישה גם שיש פער בין התרבות שלי למה שיודעים עליה, מה שרוצים לדעת עליה ולראות בה. אם תשאלי אנשים עליה אז הם באמת יגידו לך ישר 'אינג'רה', או יזרקו מילים אקראיות באמהרית. למרות שאנחנו כאן כבר הרבה זמן, עדיין לא באמת נתנו לנו צ'אנס אמיתי להתאקלם בארץ. מה שכן, יודעים לכוון אותך למקומות הנוחים האלה של הקלישאות".

לאן? לרפרנסים של ג'ירפות וסלי קש?

"לאו דווקא", היא צוחקת. "זה בטוח לא נעשה ככה באופן רשמי, אבל כן גורמים לך להבין לאן רוצים שתלכי. בתקופת הלימודים, למשל, נתנו כל מיני הגדרות כאלה לאיך תיראה עבודה טובה שלי, וזה תמיד התרבות האתיופית והתרבות האתיופית והתרבות האתיופית, ומה אם אני לא רוצה לדבר עליה? מה אם אני רוצה לדבר על הגוף שלי? או על הנשיות השחורה שלי? אבל האופציות האלה כאילו לא קיימות. את מבינה שלא ממש נותנים לך את האופציה שלא לדבר על זה. מצד שני, כדי לעודד אותך ללכת בכיוון הזה מביאים כל מיני דוגמאות לעבודות של אמנים אפריקאים.

"היה רגע מדהים כשגיליתי שמבטאים את שם המשפחה שלי "אניו", אבל זה כנראה עיוות עברי של המילה 'ניו' באמהרית, שזה אומר 'נראה אותך'. שם הבנתי שזה 'מנט טו בי'"

"צריך להבין שגם מהבחינה האסתטית, יש הבדלים בין אמנות אפריקאית בכללותה — אפריקה היא יבשת ענקית — לבין אמנות אפריקאית שמגיעה ממקום מסוים בתוך היבשת הזו. לפעמים קורה שמלמדים, נניח, קורסים על תולדות האמנות המצרית, ובתוכה מכניסים מין נספח כזה של 'אמנות אפריקאית', ואת אומרת לעצמך — טוב, מה הסיכוי שלך בכלל? על מי את יכולה להסתכל שנראה כמוך? אין לך על מה להישען וממי לקחת השראה. ההורים שלך, מצד אחד, נורא סגורים בנוגע לבית שהיה להם באתיופיה ולא ממש מספרים על העלייה לארץ, ומצד שני אין לך ספרים שאת יכולה לפתוח ולקרוא על התרבות והאמנות האתיופית. את צריכה לחפש לך אלטרנטיבות, אז יוצא, נניח, שהתרבות השחורה האמריקאית היא משהו מאוד דומיננטי פה בארץ, ואתיופים מזדהים איתה, למרות שזו לא התרבות שלנו. את כאילו צריכה לדבר בשפה של חוץ לארץ ולהביא אותה לפה, לארץ, כדי שתוכלי להתקרב טיפה איכשהו לשפה שלך, לבית שלך. היום זה קצת משתנה, אבל בתקופה שבה גדלתי, שנות ה–90, זו היתה התרבות הזמינה שיכולתי להזדהות איתה איכשהו".

 

download (2)

אז מה הפתרון שלך? איך את מתמודדת עם זה?

"נראה לי שעם הזמן למדתי לדלג בין השלוליות, ולהתעלם מכל מיני רעשים. אני גם לא מחכה שייתנו לי, אלא מנסה לקחת את המושכות לידיים שלי (את התערוכה "מכתב אהבה לעצמי", למשל, היא הפיקה באמצעות גיוס המונים). אני חושבת גם שאני לא מנסה לדבר שלמות, או להביא איזה תוצר סופי וגמור, כי באיזשהו מקום החוזק נוצר על ידי המכלול של הדברים. הם יושבים על איזה שבר, חוסר. הם לא מתחברים עד הסוף. חשוב לי להחצין באמנות את התהליך הזה, של הבנייה וההרכבה, התהליך הזה של החיפוש. השלד של הדברים".

"נגיד היום קמתי בבוקר והיה לי קשה להגיע לכאן", מוסיפה אניו. היא לבושה שחורה ושיערה מודבק לאחור. עגילי כסף גדולים משתלשלים מאוזניה. "הייתי צריכה להוריד מעצמי שכבות מסוימות ולשים על עצמי אחרות — מסודרות יותר, ייצוגיות יותר, לא יודעת מה. נראה לי שזה חשוב שתדעי שהיה לי קשה לקום מהמיטה, שהתלבטתי איך לסדר את השיער, לבחור מה ללבוש".

באמת הזכרת קודם "נשיות שחורה". למה את מתכוונת?

"זה להבין את המקום שלך ביחס לקהילה שממנה הגעת, וביחס לשאר האוכלוסיה. זה להבין למה את שונאת לקנות בגדים ומבחינתך זה סבל שלא ברא השטן, ולמה לפעמים את מעדיפה לפעמים פשוט ללבוש שחור, כדי שיעזבו אותך בשקט ולא תצטרכי להתמודד עם כל מיני דברים והצקות ותשומת לב מיותרת".

"בכלל", אומרת אניו, "אני חושבת שיש הבדל בין איך שניגשים אל נשים שחורות, לבין איך שניגשים לנשים אחרות. אנשים מרשים לעצמם הרבה יותר לחצות גבולות, לגעת להן בשיער, למשל. שיער עבור נשים שחורות הוא משהו קצת אחר".

"אין מצב שלא יעבור לי בראש שהתקבלתי לתוכנית מסוימת בגלל אפליה מתקנת, כי היו צריכים את המשבצת הזו של האתיופית. זה מבאס אותי, גם אם אני יודעת שאני באמת עובדת קשה ושמגיע לי"

עבור אניו, "השיער הוא לא סתם שיער", היא אומרת, אלא שהוא "המסע שלה", דרכו למדה על עצמה כל מיני דברים, כמו "איך נראה קושי ואיך זה לנסות להתאים, ואיך להציב גבולות".

ב–2022 יצרה עבודה מעולה שטרם הוצגה במוסד אמנותי כלשהו, בה נראית יד נשית בעלת ציפורניים אדומות וארוכות אוחזת באקדח שנארג מצמות שחורות וארוכות. הוא מעמת את הצופה עם כל מיני דברים שהוא חשב שהוא יודע לגביהם משהו, כמו אלימות, כוח, גבריות, נשיות ושחורות.

הזרז שהתניע את אניו ליצור את העבודה הזו, מלבד קורס שלקחה בזמן הלימודים אצל ליאור גריידי, היתה העלייה במספרן של הנשים שהפכו קורבנות לרצח ולמעשי אלימות במהלך תקופת הקורונה, כשברקע היו גם ההפגנות של הקהילה האתיופית שנערכו כמה שנים קודם לכן. "מצד אחד את אישה", פותחת אניו. "מתוך זה, האקדח הזה יכול להיות כלי נשק שיירצח אותך בסופו של דבר, אבל מצד שני זה שאת אישה דווקא מקטין את הסיכויים ששוטרים יירצו לקפוץ עלייך כשאת עוברת ליד ניידת משטרה. את חמודה. את פחות מאיימת".

"האלימות היא שפה שנמצאת תמיד באוויר", היא מוסיפה. "גם כשאת חושבת שאת מוגנת, את לא לגמרי יודעת מאיפה תנחת עלייך הסכנה, וזה גם לא יהיה משהו מרגש או יוצא דופן מדי. זה מציג את המוות כמו שהוא הפך להיות, מין מוצר פופ שכולם רוצים וכולם קונים ושהוא נמצא בכל מקום".