"מסיבה למתה", עמית אמסלם

עם עמית אמסלם סטודנט במחלקתנו ב"פרויקט הסיפור הקצר" היוקרתי: "מסיבה למתה"

https://shortstoryproject.com/…/%D7%9E%D7%A1%D7%99…/…

 

עמית אמסלם

מסיבה למתה

׳׳גם למתים מגיע לחיות.׳׳ היה כתוב על הצמיד שקיבלנו בכניסה. הוא היה בצבע אדום וכיתוב לבן. דני, חבר ילדות שלי מהימים בירושלים, התעקש לשמור אותו בכיס ודאג להגיד בגאווה; ׳׳על גופתי המתה אלבש אדום. רק ביתר.׳׳ לעומתו, פז לבשה את הצמיד בחיוך. לאחר שהנחנו את הציוד באזור שהגדירו לקמפינג, הלכנו לקנות בירה מהבר המאולתר שהוקם לצד הרחבה. שולחן לבן מתקפל ושתי גיגיות מלאות בקרח ובירות. גיגית אחת בבירה מלכה חיטה והשנייה בבירה מלכה אדמונית, ביניהן עמד שלט; ׳׳שותים רק מה שהיא אוהבת.׳׳ אני הזמנתי בירה חיטה ודני את האדמונית והלכנו לעמוד קרוב יותר לדיג׳יי. למרות שכבר היו שם כמעט חמישים אנשים, אפשר היה להרגיש את הבוסר של תחילת אירוע. הדיג׳יי שידר מוזיקה שהזכירה לי ערוץ אופנה, דני קרא לזה טכנו מעליות, עולה ויורד וחוזר חלילה. ברחבה האנשים כמעט ולא רקדו, עמדו שם בדיוק כמו העצים הירוקים שנשקפו מהרחבה.

 

בספירה הנוכחית כבר היו מעל למאתיים איש, טיפה בפה והרבה ראשים מרצדים. היה צפוף והראייה שלי התחילה להיטשטש, אז הלכתי ונעמדתי בצד. הסתכלתי על הרחבה ובהיתי איך עולם הפנטזיה פולש אל הנוף. מסביב לרחבה היה פרדס ירוק בהיר עם אופי חרוץ, שורות שורות. מתוכו אל השמים נמתחו קווים כמעט שקופים, שהתנדנדו ברכות הלוך ושוב, כמו אחרי ספרינט מהיר ואגרסיבי. הבטתי בעדינות על שאריות הדשא שהיו פזורות באדמה, שערות ירוקות שהסתובבו אחת בשנייה במהירות שיכולתי לעקוב אחריהן. התכופפתי ותלשתי אחת והנחתי על כף היד שלי. הרגשתי אותה מתמזגת בפראות עם הקווים שאלוהים חרט עליי. בחנתי איך היא נכנסת אל כף היד והופכת להיות אחד עם הקווים. כשסובבתי את היד לראות אם היא אכן התחברה, היא נפלה לה לאט. חייכתי לה לשלום בזמן שרקדה כל הדרך למטה, עד שחזרה להיות עוד אחת מתוך האין סוף שהיו שם. הכול היה אפשרי באותו הרגע.

פז ניגשה אליי מאחורה והחזיקה לי את היד עם היד הקרירה שלה. היא לא הרבתה לדבר. היה מספיק מבט בתנועות שלה בכדי להבין מה היא אומרת. היא הייתה אדם ישר, כמו השיער השחור שלה, פסים פסים, כאילו ציירו אותו עם סרגל. נעמדתי מאחוריה והתחלתי לגעת לה בשיער. הוא נזל לי בין האצבעות והרגיש כאילו היה עשוי מצבעי מים. משם עברתי לצוואר מוקה העדין שלה, עם האצבע שהרגישה לא שלי. ראיתי איך העור שלה מבעבע וחי בחיים משלו.

׳׳טיול?׳׳ שאלתי את פז בזמן שהיא עמדה ובהתה ברצפה.

היא הנהנה והתחילה להשתחל בין כל הפרצופים המרצדים שרקדו. התחלנו להתקדם לעבר אזור החנייה המאולתר שנוצר בסמוך למסיבה. בדרך פגשנו עץ עתיק שניגן מנגינה עדינה עם הענפים שלו, לידו הייתה להקת שיחים צהובה, ׳׳חלבלובים מגובששים׳׳ אמרתי בקול של יודע.

דחפנו ידיים בצבע הטרי בכדי לחפש להקת נמלים עד שמצאנו. הם רצו בשורה לצלילי המוזיקה שנשמעה מרחוק. מהר מאד הרגשתי אותן גדלות, חודרות דרך כף הרגל ואוכלות לי את העור. ביקשתי מפז שנניח להם ונמשיך לאוטו שלי. בדרך לשם שיחקנו מחבואים בין המכוניות. פז עברה בין מכונית למכונית במהירות שהיה לי קשה להדביק, עד שראיתי אותה ליד האוטו שלי וצעקתי לה ׳פוס משחק׳.

 

ויינטו, האוטו הקטן שלי. פג׳ו 207 ישנה בצבע קרם מוזנח, המחזיקה בקורות חיים עשירים יותר מכל ג׳יפ יוקרתי בכביש. כשבאתי להכניס את המפתח לדלת, נעצרתי על ההשתקפות שלי דרך החלון. הגוף התחיל לנוע בהילת ספירלות מתרבות. מתרבות ונעלמות. זה אני שעומד עכשיו ולא אבא שלי. צבע החימר שלו, מפרצים שעוברים בירושה כואבת וכמובן האף, החריטה שלו על הפרצוף שלי. זה לא משנה. הלוואי שההורים שלי היו עושים טריפ אחד בחיים. אחד. ההורים הממשלה המשטרה. ניסוי חברתי. על החלון הוצג מתן שביום-יום מביט במראה ושבע ממה שהוא רואה, הפעם האיש הזה נראה לו זר ומעוות. ראיתי את פז. ראיתי אותה ואותי בעוד עשרים שנה. אני בשיער לבן וקמטים של שמש, ופז לידי, עדיין עדינה ויפה. פגשתי את השופט הפנימי הרשע, עטוי כולו בערפל. נכנסתי לאוטו ולקחתי מהר את המשקפיים. הנה הוא שוב. אבא שלי. יושב לידי כמו אז, כשהיה מסיע ואוסף אותי מבית הספר בירושלים, יום יום, שבטעות לא אעלה על אוטובוס שהחליט להתפוצץ לו. הנה הוא. צועק שלא בשביל זה הוא הביא אותי לעולם. כאילו שביקשתי. זה מסוכן. בבית שלנו לא נוגעים בדברים האלה בן. אבא. אם לא זה, היית עולה לקבר שלי. בוכה. דמעות של אבא שהבן שלו התאבד כי המלחמה הרעבה אכלה לו את הנפש והשאירה מעט שאריות. אני עושה את זה כי אני עושה אבא. זה הרי מה שאתם עושים כל היום בבית הכנסת. מסחי דעת. רוקדים בעיוורון עם הרוח, רק עם סוף ידוע מראש.

 

׳׳אתה חושב שאלוהים רוצה שנאהב את הדברים כמו אלוהים?׳׳ הרהרתי לדני כשעמדנו ברחבה והבטנו בשקיעה.

 

׳׳שתוק שתוק כבר. התחלת שוב עם השטויות שלך?׳׳ הוא ענה תוך כדי שבהה בעננים.

 

העננים היו בצבעים חמים של כתום וורוד ונראו כמו ציור קנבס ענקי שהחליטו לפרוש מעלינו. כשחזרנו להביט מטה, עבר בחור עם קפוצ׳ון שחור על הראש ונראה היה שבכה עד לפני רגע. דני הניח את הראש על הכתף שלי ולחש שערס בוכה זה כמו לראות כלב מדבר. דני כנראה שכח איך אמא שלו הייתה משחררת אותו מתחנות המשטרה כי היה עונה עם הידיים לשוטרים, איך היה שורק לילדות בשוק מחנה יהודה, עד שיום אחד שאלתי אותו; ׳׳נו נגיד והיא תסתובב, מה תגיד לה?׳׳ מאז הוא לא שרק מעולם.

 

דני ואני נסינו לדבר ברחבה. כל משפט נגמר בצחוק או בגמגום קל. מילים נדמו לי להזיה שמנסה לקבל צורה של מציאות. ידענו גם שכל מחשבה היא מגנט למחשבה שמנה יותר. הנה עשרות ראשים עם אור על הרצפה, שבויים לראש אחד של חושך. והנה ההוא מעבר לגדר, בגיל שלי, עם סבא פייטן ואבא מבוגר, אישה וילדה שבדיוק נולדה, תספורת זהה לשלי, קצוץ בצדדים ותלתלים שחורים מלמעלה. הנה הוא מגיע. עם נשק דומה לשלי רק בצבעים שונים, עושה גלגלון ומתיישב על הרצפה ובוהה בנו. צחקתי והפעם דני שמע אותי. הוא צחק גם, כאילו ידע על מה.

 

דני ואני גלגלנו סיגריה ליד הבר. באוויר היו שאריות אחרונות של אור שנע ונעלם. בחנתי את הברמנית דרך מסך משקפי השמש שלי. טייץ שחור, ספק תחתונים, חולצה שחורה חופשיה ושיער שחור כלוא. מתאים היה שיקראו לה קרן. על הפנים לא הצלחתי להביט הרבה, היה לה איפור עדין שבלט רק כשהשמש פגשה בו ושלוש טיקות בשורה לצד כל עין. נהניתי להביט לה בעיניים. האישון שלה שינה צורה מהר מכדי שהספקתי להתענג על הצורה הקודמת.

 

׳׳מתן מה, איך אתה?׳׳ דני שאל תוך כדי שהוא מדליק סיגריה בפה.

 

׳׳מה?׳׳ החזרתי.

 

׳׳אתה נראה מבולבל.״

 

׳׳אני?׳׳

 

׳׳כן אחי, אתה רואה פה עוד מישהו?׳׳

 

׳׳את האמת שכן, אתה גם רואה אותם?׳׳

 

׳׳את מי?׳׳

 

׳׳אותם. את כולם דני. רוקדים ואז רצים, ככה בין הכדורים, נופלים לדיונות חול, מנסים לקום.׳׳

 

׳׳בדיוק. זה בדיוק המקום לפתוח את זה אחי.׳׳ הוא אמר תוך כדי שגירד את הראש.

 

׳׳לא? אז איפה כן? כל הטריפ הזה אני איתם. המחשבות. הכל. אני רואה אותם.׳׳

 

׳׳בא לך שנעשה סיבוב רגע?׳׳ הוא שאל.

 

׳׳לא ת'אמת שלא, בא לי לשבת.׳׳ התיישבתי היכן שעמדתי, צמוד לבר המאולתר.

 

׳׳בא לך מים?׳׳ דני שאל תוך כדי שעמד לידי וליטף לי את הראש.

 

׳׳דני, הם יצאו לרקוד, נכנסו לטריפ וירו בהם כמו ברווזים. זה לא…׳׳

 

׳׳זה לא נתפס.׳׳ דני השלים אותי וכיוון את הראש שלי אל מול שלו. ראיתי איך הוא בוחן לי את העין לראות אם אני שוקע בבור או שזה רק הבזק נורמלי.

 

׳׳ואלו שלא יעני יושבים במנהרה וזה הסוף של החוויה הפסיכדלית שהם יצאו אליה.׳׳

 

׳׳מתן למה אתה עוצם עיניים שאתה מדבר איתי?׳׳

 

׳׳תנסה גם. עוזר לדמיון.׳׳

 

׳׳אתה נהנה?׳׳

 

לא עניתי לו. רצתי בתוך הראש בין פרדסים שחורים בעוד הדם שלי ממריץ אל אס די חי ובועט. נפלתי לדיונה. נכנסתי לתוך מנהרה שחורה ושקטה. שמעתי אותם מרחוק צועקים מבטן האדמה אבל לא היה לי איך להגיע. נשכבתי אחורה ופתחתי עיניים לשמיים, העננים נראו כמו שברירי זכוכיות מפוזרים, במבט רחב אפשר היה לראות שפעם הם היו ענן שלם. דני התיישב גם הוא על הרצפה והביט איתי על השמים כאילו מחפש לראות מה אני רואה שם.

 

׳׳עננים יפים סך הכול.׳׳ הוא אמר.

 

כשהרמתי את הראש ראיתי חבורת אנשים שהולכים בצורה רובוטית. התחיל כבר להחשיך והם היו נראים כמו גוש שחור שלם עם רגליים. כשהתעמקתי הצלחתי להבחין שיש להם כובעים, נשקים ושהם הולכים מהר אל עבר אזור הדיג׳יי. לא עברו עשרים שניות והצלילים מהרמקולים הפסיקו לעטוף ונשארנו ערומים.

 

׳׳בואנה תראה, אשכרה, מחבלים. סתם סתם אחי. שוטרים.׳׳ דני אמר וחייך תוך כדי שהוא לוקח שלוק מהכוס ערק רימונים שלו.

 

׳׳מצחיק. אידיוט נשאר אידיוט. אבל למה כיבו את המוזיקה? זו מסיבה חוקית.׳׳ שאלתי תוך כדי בהייה על העולם מעין של גמד. לפתע הרחבה הפכה להיות מקום רנדומלי אפל ושקט, של אנשים שלקחו להם את הסיבה לעמוד באותה נקודה שהם. התקדמתי לעבר הצעקות. ראיתי את החברים הכי טובים של פז, צועקים על השוטרים שלא יחרימו את הציוד ושזו מסיבת התרמה. ראיתי את מירי, אמא של פז, בוכה לשוטר הנמוך מבניהם ותופסת לו בכתף. על הצג שלו היה רשום דור לוי. היו לו עיניים כחולות, פנים רוויות בשומן וקוצים שהועמדו בג׳ל.

 

׳׳פזי שלי חוגגת יום הולדת היום. בבקשה. מתחננת אליכם תחזירו את הציוד, זה אירוע אזכרה לבת שלי. מה קרה לכם? כבר שכחתם?׳׳ למרות הדמעות הוא הפציר בה לא לגעת בו אחרת היא תיעצר. מירי פתחה את הפה בכדי להוציא עוד מילה אבל נראה היה שניגמר לה הכוח בדרך.

 

האנשים במדים ניתקו את הציוד של הדיג'יי בלי לומר מילה והחרימו אותו. ׳׳יום אחד נלחמים ברוצחים יום אחרי מחרימים צעצועים. שרלילות.׳׳ צעק אחד המבלים. כשמירי עמדה בדרך שלהם, השוטר הגבוה זרק אותה לרצפה כאילו הייתה שקית זבל והמשיך חזרה אל הניידת שבחניה.

 

בשנה שעברה ביום ההולדת של פז נסענו לחוף הים בארסוף. זה החוף האהוב עלינו כי לרוב הוא ריק. המשפחה של האקס שלה משם ומאז אנחנו אומרים את השם שלו בכניסה והשומר מברך אותנו לשלום. היינו לבד בחוף. איך שירדנו בין הצוקים והבתים שמאחורינו נעלמו, היא פרסה את הלונג הלבן שלה על החול, התפשטה ורצה אל תוך המים. התנועות שלה היו כמו ריקוד איטי. ואם הייתה יכולה לבנות עולם, אחד החוקים היה ללא בגדים. היא קראה לזה כנות בשם העירום. הבטתי בה כשהיא יושבת על ידי ערומה כמו בתמונות שההורים היו מראים לנו ואומרים בכל פעם מחדש ׳׳תראו איזה מתוקים הייתם פעם.׳׳ כמעט ולא נותר שום דמיון בין הילדה ההיא לפז של היום, ועדיין, כשהבטתי לה בעיניים ראיתי את אותה ילדה עם המבט הצלול והיציב. עיניים שיודעות בדיוק מה הן רוצות, עיניים מלאות הבעה. מרחוק הבחנו באדם שרץ על החוף, פז נשכבה על הבטן כדי להסתיר את השדיים החשופים וביקשה מסאג׳ יום-הולדת. זו הייתה הפעם הראשונה שהידיים שלי רעדו כשנגעתי בה. ׳׳נראה שמישהו מתרגש.׳׳ היא אמרה מלמטה. חייכתי והמשכתי לעסות לה את כל הגוף.

 

לרגע הכאוס הצבעוני דמם והפך לתמונה קפואה. כשהרהרתי בדבר, הסרט חזר לרצד בקצב מהיר יותר, כמו ווידאו שניתקע ומריץ את מה שפספס במהירות. שוטרת אחת ושלושה שוטרים, עטופים בכלי נגינה מכושפים. הגדול מבניהם היה משה, הוא היה בדרגת פקח, דרגה אחת מתחת לדרגה של אבא שלי. למשה היו גם 2 מטר ברזומה והמון שנים בחדר כושר. שאר השוטרים היו נראים כמו הילדים שלו.

 

׳׳סקסית׳׳ לחש אחד המבלים לחבר שלו ונעץ מבט בישבן החנוק.

 

׳׳היא בדוק שוכבת עם משה.׳׳ הוא המשיך.

 

הוא טעה. למשה היה פרצוף של בעל מסור מידי, כזה שמזלזל בנשים בכדי לכבד את אשתו. לפני שהשוטרים הגיעו מירי נאמה יחד עם הבת השנייה שלה, נועם הפסיכולוגית היה הכינוי שלה, זאת שבזכותה היא עדיין זכאית לתואר אימא. ילדה בת 9 עם יכולת תקשורת טובה יותר מרוב האנשים שפגשתי. למירי לא יכולתי להקשיב, ניסיתי להיזכר איך הייתה נראת עם האיפור הקבוע לפני שפז נרצחה, היום היא נראית אישה אחרת ומבוגרת בהרבה. הייתי מכופף ושבוי על הראש המורם והעיניים החלולות והעייפות, כאילו קמטי הזקנה פלשו לתוכן.  רק שהסטתי את המבט מהעיניים, יכולתי להקשיב לשברי מילים שצפו באוויר. הייתי מהופנט על פז, ראיתי איך היא שקועה בתוכה בדממה, כבולה ומנסה לצאת החוצה במילים. יכולתי לשמוע את הקול שלה עטוף בשלה, אימא ובת. ׳׳ותזכרו, כולם מתים. לא כולם חיים.׳׳ את זה פז אמרה.

 

הסתכלתי סביבי ותהיתי איפה הכי נכון להשתין. ננעלתי על האוטו הראשון בתור, נצמדתי לגלגל האחורי וניסיתי להשתין. לא יצא ולא טיפה אחת. בכל פעם שהרמתי את הראש ראיתי את פז שוב, בין המכוניות רק שהפעם לא תפסתי אותה עם העין.

 

׳׳להתרחק מהניידת. כולם. האחראי פה לגשת אלי.׳׳ משה צעק, מה שגרם לי להרים מהר את המכנסיים והלכתי לעמוד בתצפית טובה. היה לו קול צבאי שמקריא מילים מהדף. תהיתי אם מישהו אי פעם אמר לו שהוא יכול לדבר רגיל. שזה בסדר. מעניין אם אבא שלי גם מדבר ככה אל אנשים. רציתי לחבק את משה. לחבק ואז לטפס עליו דרך הגב. למרות שהוא ראש וחצי יותר מימני, ראיתי איך אני עולה עליו ונוגח בו עד שהוא קורס. נגיחה אחר נגיחה. הדם שלו מתערבב בשלי.

 

׳׳אני האחראית, הכול בסדר, רק תקשיב לי רגע.׳׳ מירי הלכה איתו לצד.

 

׳׳תעודת זהות בבקשה.׳׳ משה אמר תוך כדי שהוא משחק באייפד הממוגן שלו.

 

׳׳משה יקירי, השכרתי את השטח בכסף. יש אבטחה. זה שטח פרטי. למה אתה מתנהג ככה?׳׳ הוא הביט בה וענה לה שזו העבודה שלו ושהוא חייב. וזה שהיא שכולה לא מאפשר לה לעבור על החוק ושהוא החוק ולכן הוא הקובע. אסור מסיבות טבע ושהיא מוזמנת לערער על זה בתחנת המשטרה. כשמירי עלתה טון והתחננה, הוא שלף את הפלאפון מהכיס ואמר שתיתן לו לבדוק משהו. הוא הלך לצד ונראה היה שדיבר עם האחראי עליו. מהשיחה הוא חזר חלול ועם קול מתכתי. העיניים לא תאמו למילים שיצאו לו מהפה. העיניים דיברו משה, הפה דיבר מישהו אחר.

 

משה הסתכל סביבו וראה שכל החוגגים יצאו החוצה והתחילו להתאחד ליד הניידת שלו, כמו מעריצים שרוצים לגעת בכוכב שלהם. לא עברו מספר שניות והתחילו צעקות בין המבלים לבין הילדים שלו.

 

׳׳איפה היית שהיה צריך להגן על פז בשבעה באוקטובר יא אפס?׳׳ בת דודה של פז, ניצן, צעקה על משה בקול שהפיל שקט על כולנו. ניצן נושקת לחזה של משה. דמות עם שיער בלונד מחומצן וגופייה לבנה מחוררת שמבליטה את כל הקעקועים. משה התקרב אליה באיטיות, התכופף מעט והביט לה עמוק באישונים המתחלפים. ׳׳זה כמו קרב אגרוף שרק אחד עם ידיים.׳׳ דני לחש לי מאחורה. ׳׳או שהוא עומד לנשק אותה.׳׳ הוא המשיך. הנשימה שלי הפכה כבדה והתחילה להאט, כאילו העולם כולו מתכווץ ביחד איתי ורק משה נראה היה שהולך וגדל. האוויר מסביב היה מלא בצלילים מרחפים כמו מנגינה מבולגנת שנכתבת מכל צעקה ומכה. הפנים של משה היו רטובות. הזיעה נראתה כמו טיפות כסופות, נוצצות מאור הסירנה. שבאתי לזוז, הגוף התמלא במין קרח שהתפשט מתחת לעור, מקפיא את השרירים ואת התנועה, כמו חיבוק קר ועיקש שלא מרפה.

 

׳׳סליחה? נלחמתי בשבעה באוקטובר, איבדתי שבעה מהשוטרים הכי קרובים שלי. אחים שלי. את לא מתביישת?׳׳ אמר תוך כדי שמתח את עיניו.

 

׳׳שלושה עם כדור בראש, השאר בקושי היה מה לראות. עוד שאלות?׳׳ הוא לקח נשימה כמי שעומד לאבד את זה. ׳׳שאלתי שאלה אז תעני!׳׳ הוא צרח ונראה היה שעומד לנגוס לה את הפנים ולשנות לה את המראה לתמיד. ניצן נעלמה לתוך עצמה ולא אמרה מילה. שקט מלווה בהבזקי ילדות מתות נכנס אלי. ילדות לצד שוטרים מחובקים, בשורות מסודרות, בזו אחר זו. עצמתי עיניים וראיתי את משה עומד זקוף מעל שבעה קברים, בוכה מתחת למשקפי שמש. משה שמתיישב עירום ומקופל באמבטיה ענקית. משה שחוזר לילדים שלו ומחייך. ניסיתי לפקוח את העיניים, אבל הם בחרו להישאר סגורות ולהמשיך להריץ מאות ילדות וילדים על פסיכדליים רצים לשום מקום, עד שנשארה פז אחת, שוכבת על הרצפה ומביטה לשמיים, לא מבינה איך האלוהים שלה הוריד את המתג ברגע.

 

סוואנה לבנה הגיעה והמיסה מעט את הקרח ששלט בי. מהסוואנה פרקו עוד חמישה שוטרים לוחמניים במיוחד והגיעו ישירות למשה. לכולם היה מבט רעב בעיניים. כמו אמסטף ששכחו להביא לו את ארוחת הבוקר שלו. הם רחרחו סביב האנשים כמין מחפשים איזו תשובה לחידה קשה. הבכיר החליף כמה מילים עם משה והשתיים התחילו לחייך חיוך סמכותי וקצר. כעבור מספר דקות השוטרים קיפלו את עצמם לרכבים והתחילו לנסוע לכיוון הכביש גישה בלי לומר מילה. כשהגיעו לכניסה, ראו שיש רכב שחוסם את היציאה.

 

׳׳הלו של מי המכונית הזאת? להזיז מיד.׳׳ משה צעק מהחלון.

 

הם פרקו והמשחק קיבל חיים חדשים.

 

׳׳לא זזים לשום מקום ולא אתם. תחזירו את הציוד, לא עשינו שום דבר לא חוקי. אתם עובדים אצלנו לא אנחנו אצלכם.׳׳ אחד המפיקים ענה.

 

׳׳תזיז את הרכב עכשיו או שתתחיל פה אלימות.׳׳ משה הצמיד לו ראש תוך כדי שהוא תופס לו בצוואר.

 

הרגשתי שהרגליים שלי תפורות עמוק אל האדמה. המרחק ממה שיכולתי להגיד למה שרץ לי בראש היה מרחק ללא מילים. ניסיתי לספור את כמות האנשים שהיו סביב הניידת. אני חושב שהיינו שלושים ותשעה אנשים והם תשעה. ראיתי איך אנחנו מקיפים אותם לאט לאט, מורידים להם את המדים, קושרים אותם עד שהם יתחילו לענות לשאלות שנשאלו. רציתי להושיב אותם ברחבה ולקשור להם את הראש חזק לרמקול ולהגביר עד הסוף. שיראו שאנחנו בסך הכל רוקדים.

 

ראיתי את אחד המבלים מגיח מאחורי השוטרת, מצמיד לה דגל עם תמונה של פז לעיניים, יורק לה בשיער ובורח. השוטרת עצמה את העיניים וניגבה את הרוק עם היד, לקחה את הדגל, נראה היה שהביטה בעיניים של פז לכמה רגעים, קיפלה אותו במסירות והניחה על גג של אחד הרכבים. משם המשחק עלה שלב. השוטרים התחילו להצמיד ראש לכל מי שהתקרב אליהם. חבל שהנשק שלי לא עליי, חשבתי. מירי לקחה את נועם ועמדה מאחורי אחד הרכבים הדוממים. ׳׳מתני אל תעצר טוב? הם לא שווים את זה.׳׳ מירי הפצירה בי. הרמתי את הידיים כהבטחה. ברקע הגיע יונתן השיכור, ג׳ון ג׳ון, חיית מסיבות עם קעקוע שחור שממלא את כל יד ימין, הגיע קרוב מידי למשה, קיבל מרפק לגרון ונפל ישר לתוך שלולית בוץ שהייתה ליד הניידת, ברקע הכרוז הכריז; גיים אובר. מוזיקה קלאסית בהילוך מהיר התחילה להתנגן לי בראש או מאחד הרכבים, דחיפות בין מפיקים ושוטרים. צעקות, קללות, חפצים נזרקו על הניידת בזמן שהשוטרת ישבה והביטה מבעד לזכוכית. כל מה שהיא רצתה זה להיות בבית, מתחת לפוך. ראיתי את דני מתהלך בשקט מאחורי השוטר הנמוך ביותר, רץ, דוחף לו את הראש לתוך חלון הניידת ובורח. כיווצתי את העיניים בכדי לשמוע את הצליל המדויק של זכוכית שלמה שמתפצלת, עם סיכוי קל שגם הגולגולת שלו, אבל זה לא קרה. השוטר התאושש מהר והתחיל לרוץ אחריו בזמן שהוא שולף את האקדח טייזר השחור-צהוב שלו. דני רץ כל כך מהר שלא היה לו סיכוי והשוטר חזר לתמוך באבא משה.

 

כשניסיתי למשוך את אחד השוטרים, בזמן שהוא חנק את אורי הבן זוג של פז (לשעבר?), קיבלתי מכה חזקה למרכז הראש ומהר מאד מצאתי את עצמי שכוב בתוך הסוואנה, אזוק עם הידיים אחורה.

 

׳׳אתה יכול לקרוא למישהו, אני אשתגע בבקשה חייב לצאת לאוויר, רק רציתי לעזור, הוא נחנק, אני צריך שתעזור לי, את הידיים אחי חייב.׳׳ התחננתי בגמגום עמוק בזמן שאני כבול לרצפה ומביט בו כאלוהים.

 

׳׳שתוק נרקומן. אנרכיסט.׳׳ היה לו קול של נער מתבגר.

 

׳׳מתחנן אחי אני לוחם בדיוק כמ…׳׳ הסוליה שלו הונחתה לי על הפנים ונשארה.

 

׳׳אתה על הזין שלי, אתה והלוחם שאתה.׳׳ הוא ענה ודרך חזק יותר.

 

הטשטוש גבר ומה שיכולתי לדעת זה שלסוליה שלו יש טעם של אספלט ביום קיץ. כשהצלחתי להביט מעלה, השוטר היה לא אחר מאשר אבא שלי. הרגשתי שהגולגולת שלי מתכווצת, הראש והצורות הגאומטריות נהגו במהירות שיא והגוף נשאר שכוב מאחורה. בכל פעם שניסיתי לפתוח את הפה, הוא המשיך להדק את הרגל על הלסת ומלמל מילים שלא הבנתי.

 

׳׳מילואים אבא.׳׳ אמרתי במעט אוויר שהיה לי.