רענן חרל"פ

על משמעות הפרספציה
בתערוכתו של רענן חרל"פ – 'אנך'
התערוכה של רענן חופרת בורות, בונה פיגומים, מעוותת את כלי העבודה. אצל רענן הכול עקום, מט ליפול, 'מבלף'. האם זו ביקורת על מהות הישראליות? על ענף הבניה? על הפער העצום בין העובדים (ערבים, פועלים זרים מאירופה השנייה, פליטים מאפריקה) לבין הצרכנים – יושבי המגדלים בתל אביב?
בדרכו הלכאורה פשוטה ומופשטת, השקטה וחודרת, רענן חרל"פ מכריז על עצמו כעל ילד (או אמן). הוא הולך בעיר, משוטט בחוסר מטרה, מתבונן בתופעות ויזואליות חריגות, קונה את מרכיבי היסוד, בונה אותם מחדש בסדנה – אבל לא בדרך של חיקוי אלא בהיסט, בבריאה של אי פונקציונליות,  באיבוד שיווי המשקל ושיבוש שדה הראיה.
מי שרוצה פעולה ישירה יעמוד עם שלט או יחלק מרק. רענן חרל"פ עומד על זכותו לעסוק בנשגב, באינטלקט, במחקר על ראיה, בהמשגה של חפצים – ועוד בידיים מחוספסות של פועל בנין.
השימוש בחומרים אלו נעשה עד היום רק בהקשר ביקורתי, רדי מייד, או מייצב. רענן חרל"פ מצליח מזה שנים לזכך חומרים נמוכים אלו לאובייקטים, להשטיח ולמלא אותם בחיים, פעולה כה פשוטה וכה קשה שלכאורה גם סותרת את עצמה.
החיבור בין עבודת היד של 'פועל הבניין' לבין העין העדינה והמתוחכמת, תלוי כחוט השערה בדיוק של זוויות ההטיה והעומק. הדיוק הזה עומד בניגוד משווע לחומרים הבסיסיים (עץ ומתכת) שעובדו בשלב ראשון לאובייקטים תעשייתיים נמוכים וארעיים, עברו במשך הזמן שחיקה עד שנראים כחסרי תועלת, וכוסו בפטינה של אבק ומלט, זיעה ומי גשם, צבע ודיהוי.
מילת המפתח בעבודה של חרל"פ היא הפרספציה ומשמעותה – לא רק מיקוד המבט, הדגשת זווית הראיה, ו/או כינוס אובייקטים, אלא הפעלת כוח 'מעקם' על אלמנטים קשיחים ומכאן גם עיקום המשמעות שלהם.
הפרספציה אצל לייבניץ  היא מושג של כוח המקשר בין התיאוריה המדעית לבין התיאוריה המטאפיזית: לכל אחד מאתנו ישנו כוח המתקיים על פי חוקיות אינדיווידואלית. הכוח הוא דינמי, אקטיבי, והדבר אינו סותר את זה שהוא תלוי סיבה.
הפרספציה/תפיסה/תודעה הם מה שאנו חווים כשאנחנו חושבים. הם הפעלת כוח רוחני על חומר כדי להגיע לבהירות. (ולא ניכנס כאן להגדרות משנה ותתי חלוקות).
במקרה של חרל"פ אלו חומרים ואובייקטים מאוד מוגדרים עד שקשה כמעט להוציא אותם מהגדרתם, אבל הפרספציה שמפעיל חרל"פ – כה פשוטה וחזקה, עד שהבהירות מגיעה לדרגתה הגבוהה ביותר.
עודד ידעיה