עריצותו של השקוף. אוצרת: מעין אמיר
2 לאוקטובר, 20:00
גיא בן-נר, בן הגרי, מיכל היימן, ליאור ווטרמן, רמי מימון ודנה דרויש, דורון סולומונס, רותי סלע, אלי פטל, ברק רביץ, אנג'לה קליין, רועי רוזן, ליאור שביל
אוצרת: מעין אמיר
התערוכה "עריצותו של השקוף" מכנסת אוסף דיוקנאות עצמיים כשחורים של אמנים ישראלים מרכזיים שנעשו במדיומים שונים בשנים האחרונות. התערוכה מציעה לבחון רגע ספציפי המתרחש בעיקר בתל אביב בסוף שנות ה-2000, חבורה של אנדיוודואליים עוסקת בשחור ומלבישה את עצמה ועל עצמה את קטגוריות השחורות עד שאלו חדלות מלהתקיים.
המוטיבציה ליצירת העבודות אינה חד משמעית וברובה קדמה לתערוכה: מלבד העיסוק המכוון בזהות ובבחינת תקפותן של אופוזיציות בינאריות, גם ההתחקות הפלסטית אחר גוונים של אור צבע, צורה והפשטה היו חלק מגורמים שהניעו את יצירת העבודות. הרצון לדון בהן יחד כקבוצה מבקש לחשוף את העמדתן זו ליד זו כנוכחות המהווה פלטפורמה מרתקת לדיון.
הבחירה לצבוע את עצמך בשחור היא אקט פוליטי שחושף את הצלקות שהותירה היסטוריה של דיכוי באמצעות ייצוג, באמצעות דימוי[1] . במציאות הישראלית היא מהדהדת את המאבק המזרחי בישראל[2], את הדיכוי הפלשתיני ואת היותו של הצבע בהקשר הלאומי המקומי פעמים רבות תוצר של הבנייה חברתית.[3]
———
המסכה השחורה מופיעה כאקט של הזדהות- הבחירה בה מדיחה לפחות באופן זמני את העמדה הלבנה, את ה"עור" בתור זהות טבעית. היא יכולה להתקבל גם כמטונימיה לאקט האנטי-לאומי האולטימטיבי- יצירת הבדל בלתי ניתן לערעור- פרידה מהשתייכות לזהות הלאומית שגורמת לאמן הישראלי לחוש שלא בנוח, להפוך את עורו.
כך יכולה דמות האמן הישראלי כשחור להציע זהות אלטרנטיבית- תוצר של אקט גאה,אנטי קולוניאליסטי[4], שכורת את ענפי אילן היוחסין האירופוצנטרי- ביטוי לכמיהה לצאת נגד האימפריאליזם התרבותי המערבי כעיקרון מארגן של שדה האמנות הישראלי.
על אף שרב האמנים שמשתתפים בתערוכה אינם עוסקים ישירות ביהדות בעבודות אלו- הבחירה של אמן יהודי-ישראלי להיעשות ולו לרגע- שחור היא אירוע רב משמעי. אירוע המאיים לקעקע את העיסוק הנירוטי בעור[5], ובתוך כך להעיר כמעין רוחות רפאים ממשיות של פחד, רגשי נחיתות והיסטוריה הרצופה עוולות נוראות.
דמותו של האמן הישראלי כשחור יכולה להיות גם אקט צבוע, התחפשות כפולת פנים שדווקא על ידי ההופעה כהיפוך היא מבקשת את אישוש השתקפותה כלבנה – כך השותפות בלבן אף תטשטש את ההבדל בין היהודי-ישראלי לבין הנוצרי-מערבי, אותה שותפות שהוקעה בעבר (בשיח האנטישמי) כתכונות התעתוע וההתחזות המסוכנת הטמונה ביהודי.
המסכה השחורה כצורה חמקמקה של החשיבה הסטריאוטיפית – הפעם בהופעתה הנרקיסיסטית- שלכאורה מציינת הבדל אך בו בזמן גם מכחישה ומסווה אותו[6].
אולי זאת בעצם רבגוניותו של אימפריאליזם של זהויות, האם בסופו של דבר השחור הוא שלוחה נוספת של אמריקה והמערב שתווכו דרך המדיה וזכו להיקלט בעולם האמנות המקומי? האם כאן הוא האחר האולטימטיבי או שדווקא צבעי הביניים הם המסוכנים יותר? הרי המסכה כאקט של ניכור עצמי מאפשרת גם אימוצה של זהות אחרת כתחבולה להסרת אחריות מהעצמי.
התערוכה רוצה להציע פנטזייה זמנית, פנטזייה על עולם פוסט-לאומי שבו הרצון להשליט אחדות שרירותית הוחלף באירוניה עצמית שמייצרת פרטיקולאריות, שזהות הוחלפה בהיברידיות ובמקום החוק נאכפת אי תקינות הפוליטית שמכירה כבר בסכנה של חשיבה אוטופית..
התערוכה רוצה להציע גם מחשבה על אוצרות, על כוחה ומגבלותיה של פעולה שתרה אחר מכנה משותף ומשחק בצבע. ולכן התערוכה כפנטזיה מסרבת להישענות עיוורת על תורת ההכרה או הגזע , להתפענחות על פי ההתנגדות בלבד, לקריאה לוגית של עצמה.
נעילה: 25/11
