העורבים צורחים מעלי כאילו שיש להם משהו דחוף לומר. בפעם האחרונה שהתעוררתי מהצווחות האיומות שלהם ומשמש הייתה אצל סשה, בערך בשעה הזאת. הוא ישן ואני לא הבנתי על מה כל המהומה. הכנפיים שלהם הטילו צלליות משוגעות על הקירות שלו תוך כדי תעופה פראית.
קמתי והתלבשתי. הערתי אותו וביקשתי שיעזור לי להזמין מונית כי נתקעתי בלי מזומן. הוא אמר שגם לו אין אז יצאתי. בכספומט של הקיוסק לא היו שטרות. וביֶילוֹ לא היה כספומט. הגעתי עד לעזריאלי בנעליים קשות ומעיל צמר ושנאתי את הדרך הזאת שעשיתי כבר פעמיים שלוש בחיים שלי אבל עכשיו שנאתי אותה הרבה יותר.
אנשים הלכו רגיל.
שוטר אחד מצץ שוקו בשקית, והכספומט האחרון שניסיתי אמר שאין לי אפשרות למשוך יותר. בזמן הזה הספיקו לחלוף איזה שתיים שלוש מוניות שירות והיו חסרים לי רק ארבעה שקלים.
הסתכלתי על המדרכה, אולי מישהו הפיל משהו וחשבתי על הקבצן הנואם של השופטים שאני תמיד זורקת לו כמה, אבל לא התחרטתי יותר מידי. הדלקתי עוד סיגריה ולא נהנתי ממנה. העקבים שלי היו גבוהים מידי ולמרות הקור השמש שרפה לי בגב.
הלכתי עשרים דקות אולי חצי שעה אבל זה הרגיש ארוך יותר. איך שנכנסתי למיטה של סשה חשבתי על טרנספורטציה קוונטית ועל האפשרות הפוטנציאלית להעביר חלקיקי אטום ממקום למקום בלי כל התהליך של לזוז.
מישהו פעם אמר שתינוקות עושים את זה כי עוד אין להם מערכת אמונות מגבילות של בנאדם בוגר ובגלל זה אמהות לפעמים מוצאות את הפעוטות שלהן על מדף גבוה מרוחים בשוקולד.
רציתי להיות במיטה שלי בקיצור. ואני וסשה יצאנו פעם, והתמזמזנו פעם, וכמעט שגם שכבנו פעם אבל הזקפה שלו לא החזיקה מעמד כי הוא לא יכול עם מי שהוא לא אוהב. היה לו גב רחב והוא לבש נעליים סגורות לכבוד הדייט ההוא במתחם שרונה שנראה כמו מארז יפיפה של הקיא הישראלי, דשא סינטטי וכוסות צוחקות. השמיעו את הפסקול של הסנדק וזה הלהיב אותי. אמרתי לו רגע והקלטתי עם הטלפון עד שנגמר. הרגשתי כמו כל הגברים בעולם יחד במעמקי הבטן ועד לקצות האצבעות.
המשכתי לסחוב את העיניים על המדרכה. אפילו לא אגורה. חציתי את הכביש וחשבתי על ישראל כץ. איחלתי לו לשכב עם סשה במיטה ושסשה יכניס לו ידיים מתחת לחולצה מבלי שהוא אפילו נישק אותו קודם. וישראל רק היה רוצה לישון כבר, וגם סשה רק רצה להתכרבל אבל עניינים מתחממים כי ככה זה כששני אנשים בודדים באותה מיטה.
וסשה מעסה לו את הפטמה ונעים לו לישראל אבל גם מרגיש באסה כי הוא לא בטוח אם זה מוציא אותו זול בגלל שבזמן האחרון הוא הבין שיש קודים מסוימים בין בני אדם, ושללכת עם מישהו הביתה אוטומטית עושה אותך סוג ב. איחלתי לו להרגיש סוג ב. וגם פתאטי כשהוא גונח והוא אפילו לא שואל את עצמו למה הוא שוב נכנס למיטות מחורבנות תוך כדי שמגעיל לו מהצרבות והגרעפסים של יותר מידי גינס, והוא מרגיש כבד בהליכה על דרך מנחם בגין עד שהוא מגיע לעזריאלי ואין לו קו חמישים ואחת שיקח אותו הביתה כי זה יום שבת מזוין!
העורבים שותקים עכשיו. אמא יורדת במדרגות. אני מסתכלת עליה מתרחקת בשביל של הבית מחזיקה את התיק שהיא קנתה בפינת רבי-עקיבא בשלושים וחמישה שקלים ואני חושבת שאם היא תמשיך לקנות כאן, אנחנו לא נשתנה לעולם.
