יעקב קרצ'ין
והיה בית, והיה אל / יעקב קרצ'ין
עבודתי מתחילה בדימוי של ספסל אשר זכור לי מילדותי. את הספסל בנה סבי בהתנחלות בית אל. אותו דימוי התפרק במהלך השנים בזיכרוני. אני חוזר למקום בו גדלתי, 20 שנה מאוחר יותר, לחקור את המפגש עם אותו ספסל, כסממן של בית מחד ושל נוף פוליטי טעון מאידך. החזרה אל אותו המקום בפרספקטיבה עכשווית מאפשרת לי נקודת מבט מרוחקת הבוחנת את המקום עצמו – בית אל, ובו בזמן היא בוחנת את נקודת מבטי הילדית ואת זיכרונותיי כמי שהמקום עדיין חלק ממנו.
בעבודת הווידאו אני מנסה לנכס לעצמי בחזרה את הספסל, ללא הואיל. למול המצלמה אני מנסה שוב ושוב לפרק ולעקור את שייריו משטח ההתנחלות אך ללא הצלחה. בעצם הפעולה הסיזיפית אני מדבר על זיכרון אישי, מרחב פוליטי ומאבקי כח בין אדם ואדמה.
מול עבודת הווידאו מופיע דימוי של אדמה שנאספה מסביב לספסל, הונחה על סורק ונסרקה. פעולת הסריקה וההשטחה של אותה אדמה מנסה להשטיח את המציאות הרבודה הנתונה בפיסת האדמה שניטלה משם. באופן זה הופך הדימוי טעון במספר מובנים: הן בהקשר המקומי של הספסל כסימן לזיכרון מנקודת מבטו של ילד והן לסימן טעון בשטח, מנקודת מבטנו היום אל עבר המקום עצמו.
בדיפטיך שניצב לשתי העבודות, מצולמים בגודל תואם למציאות לכאורה שארי הספסל, שתי יתדות מיותמות שנותרו מהספסל המקורי. אך קרצ'ין מייצר בעזרת צילום הכפלה של אותה היתד האחת שנותרה ובכך מנסה ליצור השלמה מדומיינת של אותו ספסל שבפועל לא נשאר שלם, ואינו ניתן עוד בבעלותו.
