כתבה ב"הארץ" על סרטו של אילן רובין פילדס

אילן רובין פילדס, בוגר מחלקת הקולנוע, ב"הארץ" על סרטו התיעודי, "הנביא כהנא" שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה ובהמשך  ב"הוט 8"

לקריאת הכתבה ב"הארץ" לחץ/י כאן

"נאיבי להאמין שהם ייעלמו". דיוקן שמאלני של הרב כהנא

הסרט התיעודי "הנביא כהנא" לא רק מציג את סיפורו של הרב הקיצוני, אלא קושר את עלייתו בשנות ה-80 עם הלגיטימיות שמקבלים יורשיו העכשוויים. "מספיק משוגע אחד כדי שאהיה בסכנה", אומר הבמאי אילן רובין־פילדס, בן לחברי הליגה להגנה יהודית לשעבר

אוקטובר 1976, ארה"ב. המפלגה הלאומית־סוציאליסטית, שחרתה על דגלה ערכים ניאו־נאציים, ביקשה לערוך מצעד בעיירה סקוקי, הסמוכה לשיקגו. היישוב הקטן ובו מיעוט יהודי ניכר, רבים ממנו ניצולי שואה, התקומם על עצם קיום האירוע. עיריית סקוקי ניסתה למנוע את ההפגנה אך נתקלה בתביעה משפטית מצד נציגי המפלגה, הטוענים כי חופש הביטוי מעוגן בתיקון הראשון לחוקה. לאחר דיונים בערכאות נמוכות, שבהם נהנתה המפלגה הניאו־נאצית מייצוג של האגודה לזכויות האזרח בארה"ב, פסק בית המשפט העליון של אילינוי כי ההפגנה תצא אל הפועל.

מי שלא התכוונו לאפשר להפגנה להתקיים היו נציגי "הליגה להגנה יהודית" שהקים הרב מאיר כהנא. הליגה, שנודעה באותן שנים בפעולות מיליטריסטיות נגד ניאו־נאצים אמריקאים, הודיעה לאנשי המפלגה כי הם מוזמנים לצעוד ברחובות סקוקי — אבל אנשי הליגה, מצדם, יירו בהם אחד אחד.

עם חברי הליגה בסקוקי נמנו דבי וסקוט פילדס. סקוט, רופא במקצועו, כבר החל להכין יחד עם חבריו אמבולנסים מאולתרים שבהם תיכננו לפנות את הפצועים מהזירה. לבסוף, בשל האיומים הממשיים, ויתרו הניאו־נאצים על האפשרות לצעוד ברחובות סקוקי. פסיקת בית המשפט העליון אמנם הותירה את ידם על העליונה, אך אנשי כהנא זקפו את אגרופם המורם, במה שנתפס אז כניצחון מוחץ.

בנם של דבי וסקוט פילדס, אילן רובין־פילדס, שמע את סיפורי הגבורה הללו מהוריו עשרות שנים לאחר שהתרחשו. מאז עלו ההורים לישראל, התמקמו בירושלים והתרחקו מכהנא ותנועתו. עם זאת, בנם הלך ונמשך אחר סיפור עלייתו של כהנא כמנהיג פוליטי. כשראה לפני כמה שנים סרטון על כהנא ששיתף חבר טוב שלו מימי התיכון, הבין כי נוכחותו בציבוריות הישראלית חזקה מכפי ששיער. באותו לילה צלל לנבכי היוטיוב, חיפש חומרי ארכיון ונאומים של כהנא, ושקע בתוכם על שהאיר הבוקר.

בסרטו התיעודי "הנביא כהנא", שיוקרן מחר בתחרות התיעודית של פסטיבל חיפה וישודר בשבוע הבא בערוץ הוט 8, הוא מציג את עליית כהנא כדמות משמעותית: החל מהקמתה של הליגה להגנה יהודית שנלחמה בניאו־נאצים ובייצוגים סובייטיים בארה"ב, דרך עלייתו לישראל והפיכתו למנהיג פוליטי שאף כיהן בכנסת ה–11, ועד רציחתו ב–1990 על ידי מתנקש מוסלמי במנהטן.

כוחו של הסרט נובע לא רק מהבאת סיפורו המרתק של כהנא, תוך הישענות על חומרי ארכיון, אלא גם מהחוטים המקשרים בין כהנא של שנות ה–80 לבין יורשיו העכשוויים: איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וברוך מרזל. בעוד שרשות השידור דרשה להחרים את כהנא ואף הגיעה עד בית המשפט העליון כדי להגן על עמדתה בעניין — והפסידה — הרי שערוצי השידור המסחריים כיום הפכו את מעריציו של כהנא לאושפיזין מבוקשים. את רובין־פילדס, שנהפך בבגרותו לפעיל שמאל והשתתף דרך קבע בהפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין, פחות מטרידה הנוכחות של השלושה במיינסטרים. יותר מטרידה אותו ההפנמה של תורת כהנא בפוליטיקה המקומית — מימין ומשמאל. "רציתי להסתכל לכהנא בעיניים", הוא אומר. "קיצוניות פוליטית ואידיאולוגית תמיד משכה אותי".

הבמאי אילן רובין־פילדס. "אם יבוא מישהו ויגיד לי שהוא השתכנע בגלל הסרט שלי שכהנא צדק – אקח על זה אחריות"
"פחות מדאיג אותי החותמות שהימין מעניק לכהניזם, ויותר השתקפות הדעות הללו במרכז ובשמאל. תראה את גנץ, המושיע לכאורה, שהתגאה שפיקד על הרג ערבים"

רובין־פילדס התבגר בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, בצל פיגועי הטרור של שנות ה–90, אשר לדבריו עיצבו את זהותו הפוליטית. "אני מניח שיש יסוד הומניסטי במשפחה שלי ובסביבה שלי, ובכלל בבני אדם", הוא מנסה להסביר. "אני חושב שבגלל זה תנועת כהנא מעולם לא הפכה להמונית באמת. 'שלום עכשיו' היתה תנועת המונים לאיזה רגע, 'כך' מעולם לא".

כהנא נכנס ב–1984 לכנסת רק עם מנדט אחד. עוצמה יהודית לא עברה את אחוז החסימה בשתי מערכות הבחירות השנה. נדמה כי חבריה הם יותר רעש וצלצולים מאשר תנועה משפיעה.

"נכון, אבל אם אחוז החסימה היה נמוך יותר — ולדעתי הוא צריך להיות — הם היו עוברים. אני לא נגד שהם יהיו בכנסת. אם יש מספיק אנשים שמוכנים להכניס דעה מסוימת לכנסת, לגיטימי שיהיו".

אתה לא חושב שדמוקרטיה אמורה להתגונן מגורמים שמאיימים עליה?

"יכול להיות שזה תפקיד בג"ץ, אבל בראייה רחבה ההשתקה של הקולות האלה לא מבטלת אותם. ההיסטוריה הוכיחה ש'כך' המשיכה למשוך אליה אנשים".

גם נתניהו דאג לשמר אותם בהסכם עוד לפני הבחירות.

"נכון. מה שאותי מדאיג זה פחות החותמות שהימין מעניק לכהניזם, ויותר השתקפות הדעות הללו במרכז ובשמאל. תראה את בני גנץ, מושיע השמאל לכאורה, שהתגאה בצעד פוליטי ראשון בכך שפיקד על הרג מסיבי של ערבים. אלה תשדירים שאם היית שם בסופם את הלוגו של עוצמה לישראל זה היה עובד מצוין.

"זה לא סתם. גם האמירה של אהוד ברק ש'אין פרטנר' היא ממוטטת. אי אפשר להתאושש מזה. אם אתה, ראש ממשלה, אומר את זה, אז למה שלא אלך להצביע למי שהמסר הזה הוא אצלם אידאולוגיה ולא משהו שנתקל במשיכת כתפיים. במקביל, השמאל לא מציג חזון נגדי לכהנא. הם אומרים 'תפסלו אותם', חיים מהשלילה. הנואשות לפסול אותם רק הנציחה אותם כלוחמי צדק יהודי".

רובין־פילדס, בן 33, בוגר בית הספר לקולנוע מנשר, מבקש לא להפוך את סיפורו האישי לעניין מרכזי. הוא מציין כי הוריו טרם ראו את הסרט ומעיר כי מה שמטריד אותם הוא ביטחונו האישי. הוא עצמו לא מוטרד במיוחד, אך מודה כי "מספיק משוגע אחד כדי שאהיה בסכנה".

אני מזכיר לו את אחד הרגעים המסקרנים בעלייתו של כהנא: כשפנה לקהל אליטיסטי ואשכנזי מבית הציונות הדתית, הוא קיבל רק כמה אלפי קולות; כאשר פנה למזרחים בפריפריה והאשים את הערבים בגניבת מקומות העבודה — נחל הצלחה יחסית ונכנס לכנסת.

"גם כשמסכלים כיום על פעילי להב"ה, הם ברובם לא אשכנזים. הכהניסטים הולכים לכיכר העיר ומוצאים נוער שיוכלו למשוך אליהם. הם הולכים לנקודות החיכוך. הימין המזרחי־קיצוני והזרם החרד"לי משקפים את היותו של כהנא נביא חברתי. הוא היטיב לזהות את מאוכזבי מנחם בגין שבמקום להציג אגרופים קמוצים מול הערבים, הלך ועשה איתם שלום".

לדעתך כהנא חשש שיירצח? זה היה מונח בתודעה שלו?

"כן, אבל אם יש מישהו שאני מאמין לאמירתו כי הוא מוכן למסור את נפשו למען רעיון מסוים — זה הוא. הוא חי את האני מאמין שלו עד הסוף".

היו רגעים שמצאת את עצמך משתכנע מדבריו?

"הוא אדם משכנע מאוד. הוא שאל באיזה עולם אפשר לדמיין שהערבים יקומו וישירו פה את 'התקווה', וכשאתה שומע אותו אומר את זה שוב ושוב אתה חושב שהוא צודק"

"שמע, הוא אדם משכנע מאוד. כשאתה שומע אותו אתה לפעמים מהנהן בהסכמה. יש לו פסקה שהוא היה חוזר עליה שוב ושוב, לגבי הסיבה שאף פעם לא יהיה פה דו־קיום: הוא שאל באיזה עולם אפשר לדמיין שהערבים יקומו וישירו פה את 'התקווה'. זו לא התקווה שלהם, זה האסון שלהם, הנכבה שלהם. כשאתה שומע אותו אומר את זה אתה חושב שהוא צודק, אבל אז אתה חושב על התמונה הרחבה יותר ומבין שדו־קיום לא נוצר משורה של תנאים אולטימטיביים. להיפך. כדי להגיע אליו נדרש אומץ להשלים עם דברים שמעוררים בך את כל הזעם והשנאה — כי המצב ההפוך, של הורים שקוברים את הילדים שלהם, הוא מצב שמפרק עמים".

אתה מתייחס בסרט לתפקיד התקשורת בשיח הכהניסטי, והנה אנחנו בתקופה שבה בן גביר וגופשטיין נהפכו לסלבס.

"המציאות התקשורתית השתנתה. משתי תחנות רדיו, שני עיתונים וערוץ טלוויזיה אחד עברנו לרשתות החברתיות שהמליכו את הכהניסטים. בלי זה, הם לא היו נוכחים כמעט בכלל. התקשורת כיום הולכת בעקבות הרשת החברתית. מי שהוא מלך בפייסבוק, מוזמן לאולפנים.

"הכהניסטים שולטים ממש טוב במדיה החברתית. הם הבינו את זה בשנייה הראשונה — גם בהשראת כהנא עצמו, שהבין את זה הרבה לפני האינטרנט. כשרשות השידור צינזרה אותם, הם הפיצו קלטות VHS של כהנא יושב ומדבר. בוא נגיד שהיה כהנא טי־וי הרבה לפני שהיה ליכוד טי־וי. אגב, אני חושב שבנצי גופשטיין הוא אורח לגיטימי בתוכניות אקטואליה".

גם אם הוא יושב באולפן של לוסי אהריש ואומר לה שערבים הם אנשים נחותים?

"שתצעק עליו בחזרה. שלא תהסס להגיד לו לעוף מהשולחן. להאמין שאם לא ניתן לזה במה, זה ייעלם — זה דבר נאיבי, וגם אי הבנה של ישראל ושל הישראלים. יש פה סכסוך וסכסוך מוביל לשנאה, ועם הדבר הזה צריך להתמודד ולהתאגרף. לא לתת לזה לצמוח לבד בשוליים. כשקורה משהו קיצוני, למשל ששורפים ילד או בית ספר, אז פתאום אנשים מתעוררים. אני אומר: לא, זה קיים. בואו נכיר בזה".

הרבה סרטים וסדרות מהעת האחרונה עוסקים בשנאת ערבים. החל ב"ימים נוראים" על רצח רבין מנקודת מבטו של יגאל עמיר, דרך "הנערים" על רצח מוחמד אבו חדיר וכלה ב"שנאת מוות" של רון כחלילי, שבמרכזה שנאת המזרחים לערבים. לכך נוסף הסרט שלך. למה נוצרה המסה הזאת דווקא עכשיו?

"אם חוזרים לאינתיפדה השנייה ולאמירה ההיא ש'אין פרטנר', רואים מאז איזה רצף ארוך של שגרת מוות. של טראומה. שריפה של בית ספר, שריפה של בית ובתוכו משפחה ולבסוף גם שריפה של נער. הדברים האלה הצטברו למקום שבו כבר אי אפשר להדחיק וצריך להתמודד. זו היתה נקודת שיא בפירמידה שדרשה איזה חשבון נפש".

מה בכל זאת משאיר אותך אופטימי?

"בסוף ההיסטוריה נעה בתנועת מטוטלת. טראמפ הוא תגובת נגד לאובמה. גם בארץ זה יגיע, כי אנשים יחליטו להתמודד עם שאלות קשות. אולי ההצטברות של היצירות שהזכרת היא התחלה של התמודדות כזאת".

אתה לא חושש שאנשים יצפו בסרט ודווקא ינהו אחרי תורתו של כהנא?

"אם יבוא מישהו ויגיד לי שהוא השתכנע בגלל הסרט שלי, שכהנא צדק — אקח על זה אחריות לחלוטין, ואשכנע אותו שהוא לא צדק. זה לא מפחיד אותי כי אני חושב שעשינו עבודה טובה להראות אל מה הדברים הללו מובילים".