מירב חורב
״בית שני״
צינורות השקיה, יריעות בד גאוטכני, רשת לולים, חוטי ברזל דקיקים, אזיקונים, בטון ואדמת חרסית.
כבר שנה שאני בונה מערות.
הרכבת הפיסלית (המונח 'פסל' הוא גברי מדי בעיני) הציפוי, החיבורים והעיטוף הפנימי באדמה הביאו אותי לחפש אחר פתרונות פיסוליים, המשלבים טכניקות וחיבורים שאת חלקם הייתי חייבת להמציא: יריעות הבד והרשת נשזרו זו בזו עם תפירה של חוטי ברזל והפכו למצע אחד.
צינורות ההשקיה שמובילים מים או חיים, נתפסו על ידי אזיקונים שחיברו אותם יחד למקשה פיסולית אחת, המחזיקה את עצמה בתוך עצמה.
אותם צינורות, אפשרו לי ליצור מבנה גדול וגמיש, המחזיק את עצמו ואינו תלוי בדבר.
החומרים מהם עשויה הפיסלית הם חומרים פשוטים וזמינים; חומרים ארציים מעולם החקלאות הקרוב אליי.
בזמן העבודה התייחסתי לפיסלית כאל מעטפת. מעטפת שעוטפת ומכילה חיים או קוברת אותם. מעטפת שאינה רק הדבר עצמו אלא היא בית של משמעות ותוכן. חלל המכיל "משהו" בתוכו, כמו אינקובטור, רחם, חממה, בית גידול או קבר. חלל שהוא בית – זמני או קבוע, מפתה או מחניק. בית שני – המקום בו משמעות החיים והמוות מתערבבים זה בזה ללא הרף.
הניסיונות למלא את חלל האדמה הפנימי הולידו אינספור רעיונות מחשבות והציפו זכרונות.
אובייקטים שונים בעלי משמעות עבורי שפוסלו במיוחד עבור הפיסלית, איבדו את עוצמתם כשהוצבו בתוכה. הפיסלית כמו לא הכילה ולא הטמיעה אותם.
הניסיונות למלאו הביאו אותי לבסוף לכניעה ולאחר מכן להכרה, שהחלל הפנימי מבקש להישאר ריק. וזו דרכו להישאר מלא.
