רְאָיוֹת // אייל אגיבייב

פתיחה: יום חמישי 19.12.19 בשעה: 20:00

נעילה: שבת 11.1.20

שעות פתיחת הגלריה: א-ה: 11:00-19:00, שבת: 11:00-14:00

רְאָיוֹת | אייל אגיבייב

ירוק הוא צבע גברי – ירוק זית למדי צבא, ירוק אוקר לקקטוס, ירוק חרדלי לעלה סברס. אדום הוא צבע נשי – שפתון, דם, פרח, ילדה קטנה בשמלה אדומה.

המשפט הזה הוא הגדרה פותחת – פשטנית משהו, כוללנית, ניתנת להפרכה; אבל פרורים ממנה מבצבצים ומופיעים בצילומים של אייל אגיבייב ומתחברים בצורה זו או אחרת למגוון תחושות סותרות, מתריסות, מצחיקות – המרסקות כל הגדרה אחרת שהמתבונן מנסה לבנות.

מנקודת הפתיחה של צבעוניות 'מזרחית' פתיינית בה נקט אגיבייב בעבר (ראה דוד עדיקא), נשאר צילום אחד או שניים של כיסוי מיטה – אדום וכחול, אדום וירוק. בשאר הצילומים הצבעוניות הרוויה יורדת למדרגה שניה – הצבע עובר לרקע, הוא אנמי, משני לאובייקט….. אבל למעשה הוא הוא נושא המשמעות – שכן מהו תמנון (דימוי משומש קמעה) ללא הבד הכחול של הסטודיו – הכאילו ים, מהו פרח נבול (ראה בועז אהרונוביץ') ללא הצהוב סטודיו של חול מדבר, ומהו מקטע זפת מכביש (ראי wols) ללא הרקע הלבן הקרמי-אפרפר – הנוזל שנקרש.

הדימויים של אגיבייב הועברו מסביבתם ה'טבעית', לעיתים גם נחתכו, נשרפו ונשתלו במקום חדש, סתמי, על רקע מונוכרומטי; כדי שהדימוי עצמו, הזניח לכאורה, יקבל חשיבות והדגשת הצורה. עלה הסקולנט מתפתל לשווא על כיסא משרדי בפינת סטודיו מאולתר, מקבל חיוניות חדשה, הגרב השרופה כאילו מעידה על אסון נורא, שארית פח על רקע חרסינה לבנה נראית כמו מגן של אבירים.

קבוצה אחרת של דימויים מנהלת דו שיח בין היפה-אתני-פתייני לבין הסתמיות של היומיום: מיטת נוער עם כיסוי השושנה הענקית, הראי הכחול על רקע הצלון המנצנץ, צלחת הפורצלן המצוירת – קבוצה זו חותרת תחת הקבוצה הראשונה, מפרקת תבנית שהלכה ונבנתה.

ולגבי ההצבה: מיטת הנוער ה'פתיינית מזרחית' מוצבת בקצה חדר גנרי, אפרפר, נטול תשקה, ולעומתה הטורסו השרוט ונטול המגדר, הגזור כמו חפץ ונטול הקשר, מונח דווקא על כיסוי מיטה צבעוני פרחוני; הרגל שדבקו בה גרגרי חול ים, מונחת על בד ירוק צבאי גס; ועלה הצבר הגברי קוצני תלוש ומונח על פיסת דשא מלאכותי חתוכה לפי קווי המתאר של עלה הצבר…..קונטור נשי דווקא.

הפרגמנטים של אגיבייב אינם אוסף נבחר מחיי היומיום, אלא אובייקטים הנקטעים בסתמיות ממקומם, או מושתלים במציאות על ידי הצלם. הדימויים תלושים, אינטנסיביים, דחוסים, נשאים של נראטיבים פוטנציאלים; רק שכאמור לעיל – הצבע שולל (או הופך) את משמעותם. אגיבייב הוא לכאורה פורמליסט, לכאורה אספן של פרגמנטים, אך למעשה מוטמעות בעבודות משמעויות מקודדות של חומר, גוף, זהות; ובעיקר – חוויה סובייקטיבית, הקשר ביוגרפי.

בהכללה אפשר להגדיר את מצבור העבודות כ: רגיש, פואטי, מהנה ואסתטי; אך בו בזמן גם נוגע בתשוקה וחסר, בפצע וכאב. אין שום דבר חי באוסף הדימויים – כולם תלושים, נבולים, שרופים, פצועים. היופי מצוי בסבל,

האסתטיקה הצבעונית שואבת מן המוות. מה שיש להתבונן בו זהו נשל הנחש, כתם הישארות גברי, מות הדבורה שניסתה להתערב בנשיקתן של שתי נשים.

 

עודד ידעיה