מה מתרחש כאן? על המתח שבין הניתן והבלתי ניתן להעברה בשירו של נתן זך ״משנה לשנה זה״
משנה לשנה זה / נתן זך
מִשָּׁנָה לְשָּנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן,
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּך מְעֻדָּן בַּסּוֹף,
הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.
אֲבָל לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן,
יַשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן, הִסֵּס.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָהּ.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֹּחִי שׁוּב לא אִתִּי.
מְעֻדָּן. אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.
אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִלּוּייֶךָ,
וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל צֶבַע עֵינֶיךָ,
שׁוּם דָּבָר אֵינְךָ מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.
וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מַהּ שֶׁמַּדְאִיג אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מִי שֶׁמַּסְפּיד אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ מַה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.
בניגוד לאמנויות מסוג אחר, אמנות המילים היא אולי הפגיעה ביותר למוכר, לצפוי. הסיבה לכך היא השימוש הכה זמין ותמידי בשפה, במילים. התקווה היחידה לתוצר כלשהו שאינו שחוק היא בחיפוש אחר מה שאינו זמין באופן מידי, מציאתו והפיכתו לצורה. שיר הוא תוצר כזה. תוצר שמעודד את הקורא לעצירה, להפניית תשומת הלב אל עבר צורה מסוימת שהיא חשובה מספיק בכדי לעצור עבורה ולשאול מה מתרחש כאן, מה מתרחש כאן בדיוק?
במהלך קריאת שיר משהו בנו מגיב, כאשר בדרך כלל אותו ״משהו״ מבקש למצוא ביטוי מוחשי, דימוי, רצף מילים הגיוני. במהלך קריאת השיר של זך אותו משהו בהחלט מתעורר, אך איני יודעת בקריאה ראשונה (גם לא בשניה ובשלישית) לקרוא לו בשם. התכנסתי, האטתי עד לכדי עצירה, הפניתי את כל תשומת ליבי, לא הצלחתי. הדחף הבלתי נשלט שלי לפרש הצליח למנוע ממני עונג. עונג שיכול להתקיים רק מצורה מסוימת, עונג שקיים במתח שבין הניתן והבלתי ניתן להעברה.
