חצי שעת סיפור / שלומי כהן
מסה על תוכנית הטלוויזיה 'חדר 101'
זהו סיפור על ילדה שאביה לקח אותה פעם למקדונלד'ס. היא חיכתה לו בחלל הצבעוני עד שיחזור מהקופה עם שני הגביעים הלבנים. איש שחלף על ידו, השתעל. הילדה ראתה את אביה ניגש לפח והניח לשתי הגלידות ליפול לתוכו. זה היה המפגש הראשון שלה עם היפוכונדריה. לימים היא תיחרד מכל אדם שישתעל ברחוב. הוא כנראה ישתעל מיד כשיעבור לידה. יתכן שזו אחת הסיבות שהיא לא תרבה לצאת מהבית, ותעדיף לשבת על הספה מול הטלוויזיה. ליום הולדתה בתחילת העשור השלישי לחייה היא תקבל מחבריה עוגת יום הולדת, מפוסלת מבצק סוכר. על העוגה: ספה מיניאטורית, כירבולית וזוג נעלי בית. הטבע לא ירשים אותה. היא לא תבין למה אנשים מתפעלים מנופים (היא לא תדע מה לעשות עם השתיקה שעומדת איתה מולם). היא שונאת שמטריחים אותה. למשל, תשבץ היגיון שסודות הפיענוח שלו מטופשים ושמורים בקנאות רק לחובביו. היא תשנא גם מכשירים משוכללים מדי, מסבכים – מיליון תוכניות הפעלה למדיח, למשל.
על-אף שהסיפור עוד רווי פרטים וקטעי עלילה, בחרתי להתמקד בפסקה הקודמת (והמהירה) על פרטים שהם בין היתר, מאפיינים את הדמות המרכזית, שעוררו בי עניין, הנאה וסיפוק שאני מזהה כחלק מסיפור טוב – גם אם לא נחשפתי לכולו. הסיפור של הילדה אינו פרי דמיון, זהו סיפורה של דינה סנדרסון. היא סיפרה אותו בדצמבר 2019, בתוכנית ׳חדר 101׳ בהנחיית עינב גלילי, בערוץ כאן 11. במהלך הצפייה בתוכנית זיהיתי מספר מאפיינים מקובלים בעיצוב של סיפור עלילתי, כזה שיכול להתגלם בסרט עלילתי, או בפרק מסדרת דרמה או קומדיה. ברצוני לנסות ולעמוד על חלק ממאפיינים אלה.
