פיבי הסבתא, ודניאלה אנקונה

בניוזלטר הזה החלטנו לתת ספוטלייט לדניאלה אנקונה, סטודנטית בשנה ג' במחלקה שלנו, ולדמות שלה, סבתא פיבי שעלתה לעולם הבא.

דניאלה אנקונה, סטודנטית בשנה ג' לאנימציה, כבר שנה שנייה עובדת עם אותה דמות שפיתחה. פיבי היא סבתא שמתה והגיעה לגן עדן, ושם היא מגלה שבנוסף לחיים המושלמים והנוחים, המתים מקבלים הזדמנות לחזור לכדור הארץ בתור רוחות רפאים כדי לסגור עניינים לא פתורים.

קורס אחר קורס, דניאלה מנצלת את התרגילים כדי לחקור את פיבי מכל זווית אפשרית: פיתוח תסריט, קומיקס, תלת-ממד, דו-ממד — פיבי מגיעה כעסקת חבילה עם דניאלה ללימודים כבר שנתיים.
אבל מה הוליד את הדמות הזו?

"בהתחלה היא סתם עלתה לי לראש. לא היה לי ברור שיש הקשר אישי," מספרת דניאלה. "אבל ככל שעובר הזמן, ככה אני מבינה מאיפה היא הגיעה."

ממקסיקו לירושלים

"במקסיקו, איפה שגדלתי, חוגגים את יום המתים. למרות שהמשפחה שלי לא מציינת את החג, זה עדיין דבר שחוויתי בתרבות. כשהייתי ילדה היו לי ולבני המשפחה שלי כמה התקלויות עם רוחות רפאים בעצמנו — נגיד, כרית שנזרקה על בת דודתי משום מקום, או קולות ששמעתי בלילה שלא ברור מאיפה הם הגיעו. אני מאוד מאמינה ברוחניות. במקסיקו, באופן כללי, יש הרבה אנשים שעוסקים בעולם הרוח – לטוב ולרע. לא כל הקסמים טובים. כיום כבר התגיירתי ואני גרה בירושלים עם בעלי, אבל הנושא של הרוחות עדיין מעסיק אותי.

 

תהיתי איך כל הדבר הזה עובד, מה שהוביל אותי לחשוב ולהמציא כל מיני תשובות בעצמי.
חשבתי שיש הרבה רגעים שאנחנו בצרה, ולפעמים נזכרים בבני המשפחה שלנו שיכלו לעזור אילו היו בין החיים. ותהיתי – מה אם הם כן יכולים לעזור, ואנחנו פשוט לא שמים לב?"

"בדיעבד אני מבינה שזה חלק ממה שהוליד את פיבי. בגן עדן, בסיפור שלה, יש כל מיני חוקים וכללים — לא כל אחד יכול להפוך לרוח: צריך אישור מיוחד ולימודי ריחוף מיוחדים. ובכלל, גם לא כל אחד רוצה. רוב המתים מעדיפים להשאיר את החיים מאחור."

 

ופיבי לא?

 

היא מנסה. אבל בלילה הראשון שלה בבית החדש שלה בגן עדן, היא שומעת רעשים ולא מצליחה להירדם. כשהיא קמה, פיבי מוצאת בסלון כדור קסום שדרכו היא רואה את בני המשפחה החיים שלה. היא מגלה שאחרי המוות שלה, כולם התחילו לריב. והיא לא יכולה לנוח ככה — לכן היא רוצה לחזור. היא רוצה לעזור לפתור את הסכסוכים המשפחתיים שלה כדי שתוכל לישון בשקט."

דניאלה אנקונה (ג'), קורס קומיקס בהדרכת יונתן פופר

"רציתי את כל החוויה — שייקחו אותי ויהפכו אותי לאנימטורית. אז באתי למנשר"

"התחלתי לצייר יותר ברצינות בגיל 14. אבל אומרים שאמנים לא מרוויחים כלום, אז חששתי להתמקד בזה — חיפשתי איזה דבר אחר אני יכולה לעשות. עמדו בפני הרבה אפשרויות, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות כנה עם עצמי לגבי מה אני באמת רוצה, והלב שלי היה באמנות.
אבל לא ידעתי כלום על אנימציה – זה לא היה בראש שלי בכלל.

 

לפני הלימודים ביקרתי את אחותי במקסיקו וראינו ביחד סרטים, מצאתי את עצמי מרותקת ושואלת את עצמי איך עושים אפקטים מיוחדים לסרטים. הבנתי שאפשר לשלב אמנות עם תעשייה חיה ונושמת. לא ממש ידעתי מה זה אנימציה, אבל זה נתן לי ביטחון שזה באמת יכול לקרות. פתאום הכל התחבר.
הבנתי שאני רוצה מסלול רציני של ארבע שנים. רציתי את כל החוויה — שייקחו אותי ויהפכו אותי לאנימטורית. לא חצי קורס. ומצד שני, לא יכולתי להירשם למסלול של חמישה ימים בשבוע — צריך גם לעבוד. רציתי לחוות, להכיר אנשים בתחום. אז באתי למנשר."