גל יערי

איך היתה הדרך

״מוטב לחשוב על האור הנכנס לתוך עינינו והשולט בראייה … כמו פעולת הדברים על מקלו של העיוור״. העיוורים, ״רואים בידיים״. מן הדברים שאנו רואים, לעיניים ומן העיניים לראייה לא עובר שום דבר יותר ממה שעובר מן הדברים שממשש העיוור לידיו, ומידיו למחשבתו (דקארט, האופטיקה)

״הדימוי המנטלי… הרישום והתמונה אינם שייכים לדבר כשלעצמו. הם הפנים של החוץ והחוץ של הפנים״ (מרלו פונטי, העין והרוח)

הנטייה הטבעית שלנו היא להאמין למראה עיננו: מה שאנו רואים נתפש בעינינו כמציאות. דבריו של דקארט מזכירים לנו להטיל ספק גם במה שאנו בוטחים בו ללא עוררין – מראה העיניים – אשר כמו מקלו של העיוור המגשש את דרכו באפלה, מספק מידע חלקי ומוגבל של המציאות.

בחלוף הזמן, המראה נותר בתודעתנו, ואנו יכולים לשוב לראותו ״בעיני רוחנו״.

האם יש קשר בין הדימוי שנותר בזכרון לבין המציאות כפי שנקלטה בעינינו?

בזיכרוננו נותר דימוי חלקי וסובייקטיבי שבאמצעותו אנו נוטים לפרש את המציאות.

בתערוכה מוצבים שלושה רישומי ניאון גדולי מידות המסמנים את הזיכרון שנותר משלושת הבתים בהם גרתי בילדותי. הרישומים הם מעין רוחות רפאים שהותירו הבתים בתודעתי ומזמינים הצצה אל הסלקטיביות המתעתעת של מנגנון הזיכרון.

האור הבוקע מן היצירות גובר בהדרגה ואז דועך, לובש ופושט צורה.

בזה אחר זה מצטרפים קווי האור לכדי רישום קוהרנטי הלקוח מזכרונות הילדות של בתים רחוקים, אך ברגע בו נדמה שהדימויים מתפענחים הם שוב הולכים ומתפרקים. הדימוי מתמוסס והופך לצורות גאומטריות, לקווים חסרי פשר, המותירים תחושה עמומה אודות תפיסת המציאות הנעדרת.