ליילה רוז ברי

"עכביש-יתוש"

בשם המקריות, הכאוטיות של מה שיש.

קרחות הן תולדה של נשירה חושפת קרקפת, שהיא הבפנים כשהוא בחוץ. הן השלת החוצץ בין אחד לכל מה שמחוץ לו. קרחות הן האובדן, המחיר, המזל, הגורל. הן התערטלות הנשמה כשהיא חסרת שליטה, וכשהיא הופכת זרה ומנוכרת לגוף המחזיר לה ריקוד בתגובה.

עכביש-יתוש הוא האזוטרי, הוא האבסורד שבכלאיים בדמות המובן מאליו, והפשטנות במבט על הטבע. הוא הפרוורטי והחמוד כאחד, הפראי והמופרע כשהוא שקוף, מחוץ לאור הזרקורים המאירים את הסולם ההיררכי. הוא הצמצום, המובחנות, הוא ורק הוא, הוא ואף לא דבר אחר- הבחירה.

סיפורים קטנים, המצאות המבוססות על עצמן, הגיון אינטואיטיבי, קלות דעת, פעולות הפוכות, גלגולי נשמות של דימוי – כל אלה מלווים את היווצרותן של העבודות בחלל זה.

האישי-הקטן הופך לסמל שכמעט ומעלים ממנו סממני זהות. הוא מקפל אותם כלפי פנים, בורח מעצמו כמו נערה אובדנית וחוזר לאותו מקום.

ה"קליימקס" מתנגד ליחסיות. הוא מתעקש להיות הכל וכלום, פני שטח ומהות כגוש אחד; כחוויה קיומיות שמוצאת פליאה בארצי ובשמיימי, כאצולה תודעתית ביומיום, כעקשנות וכעקביות להכיל את אחדות הדברים. מופעי הרוח הבלתי פוסקים, תעתועי הדמיון, חירפון נשמות אבודות, מזמורים של שירים שמעלים ריחות של זיכרון, כל הזמן ובכל החושים, טרגדיות, קומדיות, בכי מר ובכי של צחוק המתחלפים זה בזה.

כמעשה כישוף שרוצה להפיח רוח דווקא בחומר המוכר, הדימויים שואפים להיות בעלי ניחוח "של פעם", מהדהדים את המוכר והופכים אותו שלהם, מתקיימים כ deja vu מלאכותי. להצטרף לקיים, להניח מנחה נוספת למסורת, לפלוט שעטנז תרבותי, אקלקטי ונאיבי. להיות גוף תיעוד של זמן ומקום- כנקודת אחיזה בסיסית ויחידה.