אורנה שפירא

אני עוקבת ומציירת משאיות – ובעיקר את הסימנים שנתנה בהן הדרך. לומדת כל סימן בברזל ובוחנת כל שריטה וקילוף בצבע. קוראת את סימני המכות בפח ומנסה לפענח אותם.

אני מציירת בצבעי שמן ובשקיפות גבוהה בתהליך של ציור ומחיקה – כמעט ללא פיגמנט, כמו תרופה הומאופטית הנמהלת שוב ושוב עד לכדי זיכרון של החומר המרפא – עד שנשאר רק זיכרון הדימוי בבד.

בספרו "The Cultures of Collecting" כותב ג'ון אלסנר: ״כל אובייקט המעסיק אותנו באופן יומיומי הוא בהכרח אובייקט של תשוקה, והמייצג באופן גורף את האספן״

הדרך והמשאית, שני דימויים שמעסיקים אותי מאד בשנים האחרונות ומשמשים כשיקוף רגשי ופיזי. מצולמות מנקודת המבט של הטלפון הנייד באוטו. כמעט בכל תמונה יש משאית בנסיעה בכביש מהיר, ומשני צדי הדרך עצי אקליפטוס וברושים.

לעבודה המרכזית בתערוכה בחרתי בשתיים מהתמונות הרבות העוקבות שצילמתי בדרך לעבודה.