אורית טוכמן, כסה, בגלריה מנשר
ריק מבקש להתמלא
יאיר ברק על כֶּסֶה של אורית טוכמן
כֶּסֶה – מושג שמיוחס ביהדות לתקופה הטעונה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ומרמז על כיסוי הלבנה, הוא שמה של תערוכת היחיד החדשה של אורית טוכמן. כיסוי היא גם במהותה המזוקקת – פעולת הציור. התערוכה היא נקודת מפנה משמעותית בעבודתה. בשנים האחרונות הצבע היה שחקן מרכזי והציור היה הבית הבלתי מעורער. כאן, בתערוכתה הנוכחית – הצבע עבר רדוקציה מהותית ומופיע רק לפרקים ובעצימות נמוכה מאד. טוכמן עודה מציגה ציור, אך לצדו מופיעות עבודות פיסול, הצבה קינטית, עבודות תבליט ואסמבלאז׳ים.
זוהי למראית עין תערוכה של התרחבות ועושר מדיומאלי, אך לצד אלה זוהי גם, ואולי ביתר שאת, תערוכה של התרוקנות. העבודות בתערוכה מעידות על שבר מאג׳ורי. הן אילמות ומופשטות, הן תכלית הכל ובאותה העת – כלום.
העבודות בתערוכה הן כמסע בתוך עולם המושג. ישנה כמיהה נואשת לנרטיב, לאחיזה בדבר, המתפרק אל תוך ההיסטוריה של המודרניזם, חזרה אל תוך המדיום. הציור המופשט מתמסר אל הכתמיות, אך מציג מנעד צבעוני מוגבל, לעתים כמעט מונוכרומטי. הוא נע בין תחושת שליטה וירטואוזית למקומות של שחרור וויתור.
לעתים – הציור הופך לאובייקט. פעולות פיסוליות בתוך מרחב כמעט דו ממדי. טיפול בבד הציור, מרפרר לקרעים נוסח פונטנה ואסמבלז׳ים גסים, המייצרים מופע תלת ממדי, חושני, לעתים בוטה. פעולות של גריעה והחסרה ולצדן השלמה ומילוי. עבודת וידאו ובה גומה קטנה על חול ים נשטפת במי הגלים ונמחקת באחת. אם תרצו, העבודה הזו היא מעין תמצית הדברים: יש בלב העבודה של טוכמן חלל המבקש להתמלא. המילוי הוא גם הקץ. השלם הוא היעלמות, נסיון חזרה אל 'הבד הלבן', נידון מראש לכשלון.
עבודה פיסולית גדולה ויוצאת דופן תלויה על בלימה ונעה באיטיות, מנסה לשמר נשימה. זוהי מעין ציפור אימתנית העשויה מפגושי מכוניות. עבודה כמעט פוטוריסטית. חלקי רכב שפורקו לאחר תאונה הופכים לאלגוריה פיוטית שבמרכזה רכיבים ששרדו והופכים כעת לכוח שקט ומאיים.
באנלוגיה לתיאודור אדורנו ולאמירתו המצוטטת אודות כתיבת שירה לאחר אושוויץ, ניתן לשאול מהו מעשה האמנות בישראל שלאחר ה-7 באוקטובר. התערוכה של טוכמן איננה עוסקת במישרין בשאלה הזו, אך היא מנכיחה את המצוקה הקיומית, את הנשימה העצורה, את הקיפאון ואת האימה המגולמים בכל דקה חולפת, כאן, עכשיו.
