אמטראסו // עדן אורבך עפרת
אוצרת: מיקה מילגרום
מיצב וידאו
פתיחה: יום חמישי 3/9/20 בשעה 20:00
1/10/20-3/9/20
ראשון-חמישי 11:00-19:00
ביקורת של אבי פיטשון – "הארץ" על התערוכה
תערוכתה החדשה של עדן אורבך עפרת היא השלמה ביותר שלה "אמטראסו", העבודה הכי מהודקת של עדן אורבך עפרת עד הלום, היא חלק מזרם אמנותי תת–קרקעי שמתנער מהציווי להיות אקטואלי. חבל שיצירותיה מוגשות במנות קטנות ובמרווחי זמן גדולים
אבי פיטשון פורסם ב-16.09.20
ב-17 הפעמים האחרונות שבהן התלהמתי כאן על גיחתה של אמנות ישראלית העוסקת במיסטי, ברומנטי, באפל ובגותי, הזכרתי בחטף שאמנות ניו אייג' מזעזעת פורחת כאן ללא צורך בתשומת לב מאליטות אמנותיות. מה שהזנחתי ולא הזכרתי אלה שלושה דברים חשובים: הראשון הוא עלייתה של אמנות דתית יהודית, שהיא אחד הערוצים המעניינים ביותר בניסיון של היהדות לחדש את עצמה ולהתאים את עצמה לתקופה.
להמשך קריאת הכתבה באתר "הארץ" לחצו כאן.
אמטראסו, או בשמה המלא אמטראסו אומיקאמי היא ישות אלוהית מרכזית במיתולוגיה היפנית. שמה נגזר מהמילה היפנית ל"זורח בשמיים". היא אלת השמש והיקום.
אישה-שמש, שמש-אישה, נשיות פיזית ומטאפיזית, כוח קוסמי עליון כברית של מיתוס ושל אור, אלוהות שהיא מחול שמימי, זרועות מתפתלות וצורה ארוטיים יוגנדשטיליים.
מקור חיים ראשוני, ובעת בעת, ישות הפולטת נחשי תופת תאנאטיים, עד כי אור אינסוף הוא גם אין וסוף, עד כי בריאה היא תוהו, תוהו הוא בריאה.
בחלל קובייתי שחור הקרנת וידאו משתקפת ומוכפלת כרורשאך במים הכהים.
עדן אורבך עפרת (1979) היא אמנית וידאו ארט ומיצבי וידאו. בעבודותיה עוסקת עפרת בארכיטיפים תרבותיים, בסמלים קאנונים או דמיוניים, בקטבים סותרים ומשלימים ובהישענות על מקורות ספרותיים ומיתיים, משחק באלמנטים וסמלים מיתולוגיים נתונים ויצירה של מיתוסים פרטיים.
דור זמר: הגיהנום נמצא במרכז, במחול המטמטם שבין הקטבים. מעבר להם, שמש שולחת קרניים במחול מיתי-יצרי של התפשטות מתמדת המאיימת לבלוע את הקטבים עצמם. כך עדן עפרת אורבך בעבודתה החדשה ״אמטראסו״ מציבה במרכז חלל שחור, מופע של אור בוהק שכמו מאשרר את החרדה הגדולה של החיים בכללותם – המוות. אלא שמתוך האור הבוהק צומחת אישה, ספק מצמיחה לה בטן הריונית ספק קמלה ונובלת לתוך השמלה הכורכת את דמותה הבוערת. דמות השמש-אשה הזו, שלוחת הידיים, מתפשטת בכתמי רורשאך על בריכת מים שחורים במחול של סקס, לחימה ומוות.
האלה הזו מתעלה על השבי של החיים בין הקטבים כאוצרת חכמה עתיקה שבין הקוטב התרבותי-מערבי של האל מיתרס לקוטב ממזרח, של האל מיתרה הפרסי והאלה אמטראסו היפנית. היא קושרת בין הקוטב של ימינו עתירי הידע המאיים לכלותנו לזה הכמוס בדתות המסתורין של לפני למעלה מ-3000 שנה, עת יצאו בני האדם אל היערות, אל המערות ואל הטבע מן הערים שהפכו מקץ אלפי שנות ציוויליזציה, אז כמו היום, למכלאות המסוככות בין האדם לטבע ממנו הגיע. לביתו.
עפרת אורבך שוזרת בעדינות מפעימה את חוטי האור הנתווים בין העולמות המיתולוגיים לאלו הנוצרים, בין ההינדו ליפנים ולפולחן המערות ההלניסטי של מיתרס. במסורת הוודית הפך מיתרה לאור. הוא מזוהה עם השחר, אותו שחר הפותח את עבודתה של עדן ומזכיר את המיתוס על האור הבוהק בעיניו של המת בדרכו לעולם הבא, ומסיים את עבודתה בציפייה לשחרור ממעגל הסבל, הסמסרה, שהאנושות אימצה לחיקה בזרועות פתוחות ועיניים עצומות. השחר שמעבר לקטבים.
