בחזרה מגרמניה // אביה וייס

אוצר: עודד ידעיה.

הצהרה

כשאנו מביטים בכמויות האלו של עירום פרונטלי – האם זה חייב להיות מבט מחפצן, או שבהכרח אנחנו מצטרפים מיד לחדווה המשוחררת של הצלמת והאובייקטים, כך זה נראה במבט ראשון על חלל הגלריה. אבל תערוכה זו, שבימים אלו אפשר אפילו לראותה כפוליטית – בוודאי מציעה משהו שהוא מעבר לחגיגה ומעבר לפוליטי, היא נוגעת בנקודה מרכזית של הצילום כמשמר או ממית, וכן איך הוא, הצילום, נותן ייצוג לאובססיה.

ארכיון לא היררכי

אביה וייס עוסקת בבניה של ארכיון – אבל ארכיון ללא סדר והיררכיה באופן הבנייה שלו. האספנות היא כפייתית, לא מדעית; העבודה הצילומית היא ביטוי אובססיבי למוחשי בסדר עבודה על-חושי. כמו אגרן האוסף אובייקטים, יוצר לעצמו בועה מבודדת ושקופה המתפקדת כחומת מגן מהנעשה בחוץ, והוא מתנהל בתוכה כמלך בעולמו המט לנפול – כך גם וייס – אוספת ואוגרת מספר עצום של דימויים שעוטפים אותה וסוגרים עליה; רק שאצלה אלו אינם אובייקטים אלא דימויים של גופים חיים.

אישה

בעקבות חוויה רגשית עמוקה שעברה וייס כשהייתה נערה בת 17 – טיפול אינטנסיבי במחלה ובגוף הפסיבי, וליווי אל מותה של אמה – כשהגיעה וייס ללימודי צילום כמה שנים אחר כך, החלה לחפש את דמותה של האם בצילום נשים קרובות אליה, בתחילה לבושות ואחר כך עירומות. לאחר שצילמה כמעט את כל מי שהכירה והצמא למצוא את האישה האחת שלעולם תיעדר מהאוסף – לא חלף, החלה וייס לפנות לנשים זרות. היא חיפשה ומצאה אותן בכל מקום אפשרי, ופנתה אליהן כפי שגבר פונה אל אישה זרה ומושכת. המעמד של הצילום, על-פי רוב בבתיהן של הנשים הזרות עד לפני רגע, הוא חוויה אינטנסיבית שוייס חוותה כל פעם מחדש כמופע חורג מהמציאות, מין יצירה של תא מלאכותי בתוך שטף החיים. אולם המפגש היותר משמעותי עם הנשים החל באופן פרדוקסלי דווקא כשנמצאה שוב לבדה – בחדר החושך, כשהדימוי החל להופיע, ובאמצעים הטכניים של עבודה על הנייר והאמולסיה, הייתה חוזרת ומנסה לתת לכל דימוי חותם אישי של הדמות עצמה, או של המבט של הצלמת שנח על הדמות. הנשים ספגו פציעות וחבלות, כתמים ופגמים, שהשחיתו את הדמוי ובו בזמן שכללו אותו. פעולת החיפוש באפילה אחר האישה אותה פגשה, דומה לגישוש בדיבור אל אדם שלא הכירה – הצלמת אינה רואה דבר עד שהדף הלבן מתכהה והדימוי מתבהר, ואז היא חוזרת שוב ושוב על הפעולה כי הדימוי שהתקבל מאכזב – הוא איננו מה שחיפשה.

העירום הפיזי נתפס, אצל וייס, כמאפשר הנכחה של יסוד שאיננו פיזי, הוא שריון המגן וחונק את האובייקט מצד אחד, שריון אותו היא מנסה להתיר ולפרק כדי להגיע ליסודות הרוחניים בתוך המעטפת הזו. העבודה שמתקבלת בסוף התהליך היא סימביוזה עוצמתית בין עולמות פנימיים וחיצוניים שהעירום הגופני החף מהסתרות – מיטיב לחשוף ולהנכיח.

הרבה נשים

הדימויים של נשים עומדות עירומות מול המצלמה החלו להיערם: על הקירות בבית, על הרצפה, על הרהיטים, מתגבבות זו על זו כמעין צבא של נשים שוייס כורה להן קבר אחיות ענק. מי ששימשו כמודלים הן כולן נשים חיות, שהשימוש של אביה בטכניקות מסורתיות של צילום והדפסה פוטוכימיים בשחור-לבן משייך אותן לעולם שחלף, שאבד, שמת. וייס מחפשת בחיים את האם המתה, אבל במקום החייאה מבוקשת היא משיגה את התוצאה ההפוכה, ממיתה נשים חיות. הפעולה האגרנית של וייס היא שהורגת אותן סופית, למרות שנראה בעליל כי הניסיון האמיתי שלה הוא להעניק להן חיי נצח. הכמויות הללו של נשים עירומות וחשופות, שכבות על שכבות של דימויים בארכיון – הופכות את הפרויקט למשהו גדול בהרבה מסכום חלקיו, מעין צבא מגן, ומצד שני מסמלות משהו מופשט שמעבר לגוף ולנפש, הן הופכות למושג.

גבר-אישה

המבט של אביה מתעתע. במבט ראשון היא מתווכת לצופה את המבט הגברי על הגוף הנשי החשוף. אבל ככל שהתהליך מתקדם מתחיל המבט הזה להצטייר באופן מטריד, ועולה השאלה – למה שאישה תעשה זאת? שהרי ניכר כי המבט של האמנית הוא חיצוני לגמרי, לא צופה פנימה אלא מתרכז יותר ויותר בפני השטח, בגוף, בחומר, במסה; וגם אם יש שם סממנים פרטיים, הם נמחקים וטובעים בתוך המסה והנפח שהעבודה צברה – עוד אישה, עוד אישה, עוד ועוד, מצטרפות כולן אל ארכיון שמי שבונה אותו איננה מכירה בייחודיות של כל פרט בנפרד. הארכיון של וייס נדמה לעיתים כקיטלוג מחקרי-מדעי, אך לאמיתו של דבר הפעולה שלה היא יצרית, ממש טורפת כל מה שעינה של האמנית נחה עליו.

המסה הופכת מעיקה יותר כשכל פרט נשי כזה החל לקבל מעין ייצוג-יתר: גוף אחד נהיה לסדרה של גופים, מהדהד את עצמו ואת האחרים שקדמו לו ושיבואו אחריו, מה שהיה פעם פרט ייחודי – עירום לא קלסי המשיב מבט אל הצופה – מוחלף באוסף דימויים שהצופה מוזמן לבחון ולנסות להבין, מתי נגמר דימוי אחד ומתחיל אחר, והאם עוד ניתן בכלל לערוך אבחנה כזו. הנפח העצום מאיים לבלוע את הצופה בתוך כוליות של גופים שנטעמים זה לתוך זה והופכים לגוף אחד רב-מימדי.

גברים

ואז מופיעים הגברים – טרף חדש. היפוך התפקידים מושלם כשוייס צדה את הגבר הראשון. הילדה המחפשת, משליטה את עצמה באמצעות המדיום על שורה של גברים בוגרים – הם ספק מתפשטים ספק מופשטים, מעוצבים כרצונה של הצלמת, משובצים כחפץ בארכיון העצום.

מסתבר שצילומי הגברים העירומים עם איברים מדולדלים, חשופים ופגיעים – עדיין מעוררים חוסר נחת גדול בהרבה מזה של הנשים. מסורת ארוכה מאפשרת עירום נשי בכל מדיום שיעלה על הדעת, ומשמיטה את הגברים כאובייקט, מייחדת להם מקום של סובייקט צופה.

מקום

וייס חיה משך כמה שנים בגרמניה המזרחית (לשעבר). בני המקום הפכו לאנשים קרובים – כלומר חברים וחברות שגם הסכימו להצטלם; ובכל זאת בלתי אפשרי היה בשבילה להימנע מלדמיין את מושאי הצילום שלה כתוצר מובהק של ההיסטוריה שלהם – אנטי-פאשיסטיים בהכרח, וגם 'פוסט מזרח גרמניה' במובהק – ועדיין עדר שיכול גם להתנהג אחרת.

בבניית הקירות הסופית מערבת וייס את היהודים והגרמנים, כולם מחוקים-מאוחדים כרצף אחד חסר אבחנות פנימיות, ואם הן קיימות, הרי הן מתבהרות מתוך המרחב שברקע בלבד – תווי הפנים נסוגים מול העירום השולט בנוכחותו ודומה במאפייניו. המהלך של וייס מזכיר בגישתו את הפורטרטים החשופים של תומס רוף המוחקים כל זהות וזיהוי, מהלך הפוך לגמרי מהפורטרטים המאופיינים בלבוש ורקע של אוגוסט סנדר. המקום של וייס נבנה מתוך שאיבת המקום הפרטי של האובייקטים למרות שהיא תלויה לחלוטין ברצון הכנה שלהם להתמסר ולחשוף ולהיות חברים וחברות. כדי להגדיר לעצמה מרחב מחייה היא שואבת את המקום הפרטי של המצולמים, מוצצת את לשד החיים שלהם, ומשרה עליהם אד דק של מסכת מוות.

החומר

בתערוכה זו התפרצו דימויים מסוימים מתוך הארכיון וממש ביקשו לתפוס שטח ונפח, לגעת בחומר (בד) לעטות צבע. המהלך הזה קשור גם לחזרה לארץ וללידה, מסמל אולי תחילתה של היפרדות מהחיפוש האובססיבי אחר דמות האם – מעין השלמה.

אביה וייס, יעל גבריאלי, עודד ידעיה

פתיחה: מוצ"ש 28.1.23 בשעה 17:30 -20:00

נעילה: שבת 25.2.23

דוד חכמי 18, תל-אביב טל: 03-6887090

הגלריה פתוחה בימים א'-ה' בשעות 19.00-11.00

שבת: 11.00 – 14.00