שחור מרחף על ראשינו // אורי גלאון, ציור; יגאל פליקס, צילום

אוצר: עודד ידעיה

פתיחה: 14.12.23 בשעה 19.00

נעילה: 13.1.24

יש משהו מורבידי בעבודות של אורי גלאון. זה קודם כל השחורים שתופסים חלקים נכבדים מהשטח, וכמו קוברים את הצופה בעודו חי, אבל גם השחורים הקטנים המינימליסטים, מצליחים בדרכם להאפיל על כל משמעות אחרת שיכולה לנבוע מפינה אחרת בציור, והופכים לפונקטום, לנקודת שפל, לאותו קש שגורם לנטייה, נפילה, ריסוק.

ולא רק, אלא שגם הבחירה של גווני הצבעים האחרים: הצהוב של השמיים הוא אף פעם לא יום שמש בהיר אלא להבה, הוורוד הוא לא ורדים אלא חיוורות, והאדום תמיד יהיה דם ואש ולא אדום נמרץ של מהפכה או שושנה.

וכמובן הדימויים – האנשים תמיד נטויים, עומדים ליפול, העצים תמיד נשענים על הבתים, והמטוסים מימי מלחמת העולם השנייה, עדיין מפחידים אותנו שכמו בסרטים – אימי המלחמה ההיא עוד תחזור.

גדעון גכטמן היה מורבידי בלבן, לבן של מוות, בית חולים, תכריכים, שיש של מצבה. אצל גלאון זה שמן על בד, לכאורה חומר רך, אבל הדימויים מצמררים – לדמות חסרה יד, לפורטרט חסרות עיניים, חוף הים מנוקד בורות קבורה וכו'. לחנוך לוין הייתה נשמה שחורה, אבל המחזות היו מקברים והאנשים נלעגים, אצל גלאון אלו דמויות סכמטיות, יתכן וזה כל אחד מאיתנו.

יגאל פליקס מרחף מעל המצב. או בעצם משלים עם המצב, עם הגיל, עם חוסר בנקודת אחיזה. הצילומים הם בשחור לבן, בסטודיו, מה שאומר מראש – הרבה שחור מסביב. אבל כאן השחור הוא סטודיום, רקע, שדה ידע, הנחת מוצא. מה שקורה בצילומים לא קורה בשחור אלא בלבן דווקא, באור, באפור. על רקע השחור הזה מרחפים: ענן, עשן, נקודת אור, מזרון צחיח, בד אורנמנטי, שושנה בשיווי משקל.

האם הריחוף הזה הוא בחלל, בחלום, תגובה לאפשרות של איבוד שיווי משקל מנטלי, פיזי?

"כשמניחים מוליך-על מעל מגנט, הוא מרחף מעליו. התופעה המעניינת הזו, הופכת עוד יותר מיוחדת דווקא מאחר שדחיית קווי השדה עשויה להיות לא מושלמת. כלומר שאריות של קווי שדה מגנטי יכולות 'להיתקע' בתוך מוליך העל וליצור בו מערבולות זרם קטנות."

נראה שאבחנה מדעית זו מתארת נאמנה את קבוצת הצילומים של פליקס, כשאל תוך המערבולות והריחוף חודר לפעמים גם חוש הומור דק שהופך את הריחוף והמורבידיות של יגאל לדו-שיח מקברי.

סביבה משובשת של מערך אובייקטים פיסוליים המוצגת בתערוכה 'ספק סביר' מנכיחה עולם שוקע ללא ספקטקל, ללא מקום, וללא זמן. יחד עם זאת – כאקט פואטי וביקורתי – הסירה, ששקעה בנסיבות פוליטיות במוזיאון רמת גן, עלתה מן המצולות ושוקעת כעת בגלריה מנשר. בעקבות עצירה מכוונת של פוטנציאל התנועה, גם הפעם – שקיעתה תלויה על בלימה ומעלה תהייה על כוחה של האמנות. ההצבה הפיסולית שיצרה לימור צרור מרפררת לביטויי ראיית שחורות ומרה שחורה ברוח הזמן. הקפאת הרגע מאפשרת את חלחול הספק ואולי את בוהק האור.

שעות פתיחת הגלריה: בימים א'-ה' בשעות 19.00-11.00 שבת: 11.00-14.00

דוד חכמי 18, תל-אביב טל: 03-6887090.