אנחנו השממה שבאתם להפריח | הילה שפיצר
אוצר: שגיא רפאל
במשך שנות מגוריה בבאר שבע, התמקדה הילה שפיצר בציור רגעים 'לא-מונומנטליים' מתוך רצף החיים שלה ושל הסובבים אותה. בין אם אלו חבריה, קולגות בקהילת האמנות המקומית, או אנשים שכלל לא הכירה ושהקשר איתם נוצר דרך האינטרנט – נראה שציוריה ורישומיה שאפו תמיד להתעכב על הרגע החולף, הדינמיקה החברתית, תיאור דקורציה סלונית, כלי הגשת האוכל, ובעיקר – דמויות אדם הנטועות בתוך התפאורות הללו. הציורים המרכיבים את תערוכת היחיד של הילה שפיצר "אנחנו השממה שבאתם להפריח", מתחקים אחר הלכי רוח ומאפיינים מקומיים (באר שבעיים), תוך ניסיון לאתר תכונות הייחודיות לקהילות השונות המרכיבות את מרקם החיים בעיר, בין השאר דרך הפריזמה האדריכלית והפריזמה האמנותית.
"אנחנו השממה שבאתם להפריח", הינה פרפרזה על דברים שאמר המוזיקאי ויזם התרבות המקומי דויד פרץ, והיא מתריסה מול התפיסה הפטרונית שבירת הנגב היא שממה ריקה מתוכן, שיש לבצע בה מאמצי החייאה שיישרו קו עם מטרות חיצוניות, לעתים לאומיות ולעתים קרובות כלכליות-נדל"ניות. הילה שפיצר חותרת למעשה תחת התפישה הסטריאוטיפית המצפה מדימויים "באר-שבעיים" להיות אקזוטיים, פריפריאליים ו"אחרים-במובהק" מהנראות ה"ישראלית" ההגמונית או המגזרית לסוגיה השונים. נדמה כי ציוריה מציגים אלטרנטיבה מוחשית המסתמכת על המציאות, הסותרת את קלישאות המדבר והשונות האתנית העולות לעתים קרובות בייצוגים של אזור זה. שפיצר מציגה ציורים כמעט הדוניסטיים, של חיים מלאי תשוקה והנאה, והם מתענגים על הפרטים הקטנים המסקרנים אותה כאמנית, בין אם אלו טקסטורות בבנייני שיכונים, אורנמנטיקה מטבחית או בלגן ביתי. היא רושמת בכישרון רב את הגיבוב האסתטי ואת הנאות החושים החולפות בזמן הסעודה, את החברותא המתגבשת בחללים נסתרים מעין. היא כמו-מתעדת, ולמעשה בוראת, מהלך של זום-אין וזום-אאוט, של התקרבות אל תפנימי הבתים, והתרחקות למבט הציפור, בכדי להקיף פנים שונות של השכונות והאוכלוסיות בבאר שבע. ציורי הבתים הארוכים הקיימים כמעט בכל עיר שאינה תל אביב – מחיפה ועד דימונה – הם החוט המקשר בין מה שהוא בחץ פריפריה ובפנימיותו הוא אנשים, בני אדם.
ביקורת על התערוכה באתר 'פורטפוליו'
ראיון עם האמנית הילה שפיצר
