בתאל סגל

"אהבתי אותך, אך לא אהבתי את אהבתי אליך" (חנוך לוין)

"Photographer: c'ect mettre sur la meme ligne de mire la tete, I'oeil et le Coeur"
"צילום" כשהרציונל, העין והלב מתיישרים על ציר אחד"
-Henri Cartier-Bresson

אני אוהבת נשים. תמיד אהבתי נשים.

בפרויקט הזה יצרתי מפעל.
לא היה לי עניין להנכיח את תכונותיה האישיות של כל מצולמת. וכשאת מנהלת מפעל, אין תנאים לאינטימיות. בסטודיו, למעשה, עשיתי את מה שלעולם לא אוכל לעשות במציאות.

יותר מחמישים נשים בשלושה ימים. פס ייצור של נשים. פס יצור של פורטרטים של נשים. המפעל שלי היה חדר חשוך, כסא, מצלמה על חצובה ושני פלאשים.

ערומות מאיפור, פגמיהן של הנשים במפעל שלי נחשפו עם הבזקי הפלאש. גומות חן וקמטי חיוך הושטחו. הפנים המתחלפות אחת לכמה דקות החלו להיראות זהו. חושך. הבזק נוסף. Next.

אם נצליח לסטות מן הציר המחבר בין המבט לבין הרציונל השכלתני המזהה שפה ויזואלית או נשיות "עירומה" ונטולת סגנון פלסטי כפחות-ערך, נוכל לזהות קבוצה של נשים ייחודיות וחד פעמיות בכל פורטרט ופורטרט.

נשים בגילאים שונים וצבעים שונים. צעירות ומבוגרות.
נשים שגורמות לי להבין שלעולם לא אוכל לסטות מהציר שמחבר בין הרשתית ללב.

"A photographer is usually looked at – seldom looked into" אמר הצלם אנסל אדמס. אני מרגישה שמשפט זה תקף גם לגבי נשים. אם מסתכלים על כל אחת ואחת, המאפיינים האינדיווידואליים של כל מצולמת, אלו שניסיתי להסתיר על ידי ניכור סגנוני, עדיין משתקפים מבעד לכל פורטרט, בעיניה של כל אחת מהנשים שצילמתי. אני רואה את זה גם בפורטרט שלי עצמי ויותר מכל אני גם רואה את זה בפורטרט של התחת. כמו חנוך לוין, אני מאמינה שאחוריו של אדם מסגירים לא פחות מפניו, בודאי לא פחות מפניה של אישה.

את זה מבינים ברגעי החסד הללו, כשהרציונל, העין והלב מתיישרים על ציר אחד.

בתאל סגל