אביתר הרשטיק

שאריות של 'אלוהים ישמור'

והיה את הרגע שאתה יודע בוודאות שיש פה רגע, אבל אתה, אתה אינך חש את הרגע. המוח זועק לך שזו העת להתרגש, להיות מוצף מן היופי, מן הכאב, מן הנשגב, מן החי המתריס, מן הריסוק אל המת, מן הפאר… ובמקום זאת. דומם. דומם אני. הרוח מתחככת בסלע. אף אחד לא מדבר. ההתרחשויות רוחשות, ללא מגע יד אדם. יש רגע שהמיטה שלך, בחדר שלך, כשהיית ילד, והיום אתה לא, אבל המיטה אותה מיטה. הלב מתכווץ לאגרוף. ודמעות היו יכולות לפרוץ. רגע שבו ההווה נפגש עם העבר ומבין שאין לו עתיד. געגועים למה? אינני יודע. דומם. דומם אני. ברור שיש שיגידו שרצון לסדר חיצוני, זה שאני שואף אליו ללא הרף, הוא סה"כ שיקוף של רצון לסדר פנימי. אבל, מה עם אין כזה דבר פנימי? מה אם אין לי פנים? אז..אז, למה שואף ככה לסדר? למה אני כל כך מסודר? המחשבות שלי הן אדוות עדינות מאוד, זכר לאבן כבדה שנפלה לאגם (בעת עתיקה) על כן… בעצם, אני לא דומם. אינני חי, אבל גם אינני מת. תמיד זז, אבל אף אחד לא רואה. אני ים פלטה. כמעט פלטה. רוח מערבית קלה מגוללת את קו המים. שאריות של 'אלוהים ישמור'.