עדו דקל

העבודות מבקשות לייצג מרחב מופשט בו המוח מנסה לסנכרן בין הגוף הקיים לבין גוף המונפש על ידי הדמיון; מין גישור בין מציאות לדמיון בו אני מבסס את הדימוי העצמי שלי על סמך כל חושיי חוץ מראייה.

תפיסת המציאות הנוצרת בחלל היא תרכובת של הגוף האגו והדמיון.

עיניי מתגלגלות אחורה בטראנס ומציירות אותי בריק. אני שם כמו גוף המחכה לנפש, ללא מבט – מעגל סגור בו אני הצופה והנצפה בו זמנית.

גופי עובר הפשטה חומרית ורוחנית, אני חסר משקל אך לא צף. לא סובל ולא נהנה, לא במצוקה וגם לא נינוח. אין לי תשוקות, אין צרכים ואין מצפון.

הדמיון מפעיל את הגוף כמו בובה ומשחרר אותו/ה לנוע ברחבי החלל המוגבל.

הגוף נע בריק, מעין ואקום, ואני צופה בגוף העצמי הנפרד ממני.