מירב האן – דיוקן חסום
אני ניצבת בפני קונפליקט באשר למדיום הצילום בו אני עוסקת. אני נתקעת בקיר כשאני מנסה להבינו. האם אני יכולה לקרוא לדימוי "דבר מציאותי"? האם הדימוי הוא אמת או בדיה, או מין פרדוקס המכיל את שניהם?
החלטתי היא לחסום את המבט שלי מן העדשה כשאני מצלמת את הפורטרט העצמי שלי. אני נותנת ליריית המצלמה לעשות בי כרצונה.
אני משחזרת את הפעולה הזו עם המצולמות שלי, גם הן חסומות למבט שלי דרך העדשה. המפגש האנושי נשאר כשלעצמו, ומופרד מהדימוי.
היכן נמצא הכוח ללא הקשר האנושי של המבט? האם אצל המצלמה המקבעת, אצל המצולמת המגנה על עצמה, או עוברת אל מבטו של הצופה שאינו יכול לראות את הדמות העומדת מולו?
אני מבקשת להשיל מעצמי עוד מימד של המבט בכך שבחלק מהצילומים אין כלל דמויות. לעיתים יש סימני חיים ולעיתים שאריות שלהן, אך גם אלו נראים בעיניי כפורטרט.
איני מצליחה למצוא תשובות ואיני מעוניינת להגיע לפתרון באשר למדיום עצמו ובאשר ליחסי הכוח בין הצלם, מושא הצילום והצופה. אני מבקשת לעורר שאלות שעולות בי ולגרום לצופה לשאול אותן ביחד איתי.
 |
 |
