עופר בסודו

צילומי נעים בין חשכת הלילה ללובן האור של הבית.

בפרויקט זה, אני עוטה על עצמי את תפקיד המציצן. אני מתמקם על גגות בניינים בלילות, ומתבונן. בעזרת מצלמה בפורמט גדול, אני מציץ לבתים שמולי – ומתעד.

הדימויים הם תוצאה של חשיפות ארוכות, הנעות בין חמש עשרה דקות לחצי שעה ומתמקדות בחלונות הבתים. השימוש בחשיפה ארוכה גורם לאובייקט – בלי דעת – לשלוט ברמת היחשפותו – אם יעמוד במקומו תיחשף דמותו, ואם יזוז – יעלם מן הנגטיב. כך מייצרות החשיפות הארוכות דימוי המכיל בתוכו את חוסר הרגע אין הוא משמר את הדמויות המתגוררות בבתים אלו, אלא את התפאורה.

למעשה רגעי החשיפה המתקבעים, הם "אנטי רגעים", ההופכים אותי ממציצן כושל ל'צלם בוהה'.

כאספן המלקט פרטים לצורך יצירת מילון ביתי, מבטי מופנה לבנאלי. אני מעניק משקל שווה ל: איש השוכב ליד מנורה, לשאריות ארוחת ערב, או למזגן התלוי בחוץ. חוסר התוחלת המתבטא בדימויים, עומד בסתירה מובהקת ללובן המזמין של החלונות וההתרחשות בהן מציעה למתבונן הסקרן אכזבה שעה שהוא בוהה באור הבוקע מהן.

הבחירות הפורמאליות, מייצרות פריים בתוך פריים, כמו לצפות בגיבורי תכנית ריאליטי צופים בטלויזיה בזמן אמת. במבט זה, על רגע שלא קורה בו כלום, משתקף גם אורח חייו נעדר הדרמה והמתח של הצופה-מציצן ומציע עמדה ביקורתית על מקומו ואחריותו לכך.