טל צ'צ'יק – טאבו
"My point is that photography is a form of devotion: we take pictures of the things we adore, and adore the things we take pictures of"
Richard Billingham
ברדיפה אין סופית שלי את עצמי, בניסיונות התמסרות ליומיומיות של החיים, מצאתי את המצלמה כמצילת נפש.
דרך העדשה אני מתבוננת בבבואתי שלי, אותה אני מרכיבה מפסיפס של: נשים, רגעים של אינטימיות, פינות בבית, חפצים, בעלי חיים ואור.
דרך ההתבוננות הזו אני מצליחה למצוא בעצמי חמלה כלפי המציאות היומיומית הלוקה באופן טבעי בחוסר שלמות, כלפי מה שמפחיד אותי, מה שמגעיל אותי. פרויד אמר שתחושת הגועל היא סכר שאנשים שמים לעצמם בפני תשוקה גדולה. ובכן, העדשה החוצצת ביני לבין המציאות, מאפשרת לי התפלשות בנהר.
המוסכמות החברתיות הקיימות היום כלפי מה שנתפס כנשי, מייצרות אצלי ואצל הנשים שאני מכירה פצע עמוק, שמלווה ודוחף אותי לחקור ולקבל את האמת אודות גוף האישה, טבע האדם, והדרך בה בני האדם מארגנים את החפצים סביבם, ואת המחשבות והפנטזיות שלהם.
הצילום הוא כלי שבו אני רוצה להגדיר נשיות גם באופן כללי, גם בלא יפה, בגס, בבזוי, חבוי – אני מעוניינת לחשוף את הטאבו ולהנגיש אותו. הצילום הוא מעין אלטר אגו שאני רוצה להסתובב איתו בגאון העולם. מה שמיוצר בצילומים – ספק מתוך כניעה, ספק מתוך קבלה עצמית – הוא סוג של מקדש, שיר הלל ליום יום. דרך הפרויקט הזה, אני מנסה לומר משהו על הרדיפה הבלתי נגמרת לשלמות והישגיות, על אמת ושקר, מציאות ואשליה.
 |
 |
