אורי גיסין | הסגת גבול

במשך ארבע השנים האחרונות שנאתי ואהבתי הכל בצילום. האשליה והמניפולציה שפעם היו קסומים בעיניי נהפכו אויבי הגרועים ביותר. הישירות הנחרצת לכאורה, שכל כך הערכתי, נעשתה בזויה בעיני, והעדפתי דרכים עקיפות ושכלתניות להביע את עצמי דרך המדיום. המצלמה עצמה, שהייתה חברתי הטובה ביותר, נראתה לי לפתע כמכשיר ותו לא. הכוחות שמשכו אותי אליה בתחילת הדרך, לא נעלמו לגמרי, אבל נוספו אליהן תחושות אחרות, מנוגדות, של דחייה וכעס, של רתיעה ושנאה עצמית.

ובכל זאת לא הפסקתי להרים אותה. איכשהו היא תמיד חזרה אלי לידיים ולא רציתי להפסיק.

ככל ששנאתי את עצמי יותר ככה התפתחה בי אובססיה למדיום ולמכשיר, הדימויים שמשכו אותי נהיו יותר ויותר בנאליים, יומיומיים. הפעולה עצמה, כמו דיבוק, השתלטה עלי, והדימוי נהפך מישני לה.

בשנה האחרונה גיליתי שנשאר משהו בצילומים שמשך אותי למן ההתחלה: משהו מן החייתי והפראי, צילום המושפע מתיעודי זירות פשע, וכן הצילום בפלאש, הרואה-כל והמרחם על-אף-לא-אחד.