ירדן כץ

סוזן
כשמתבוננים בתצלומיו של כ"ץ המתעדים את אמו (סוזן), הכותרת "סוזן סוזן" עולה מאליה. לאחר הרגע הראשון ובדיחות הדעת, נדמה כי דווקא שמו המקורי של סרט הקולנוע מ-1985, "Susan Seeking Desperately" עשוי ללכוד בצורה טובה יותר גרעין יסודי בעבודתו של כ"ץ: תבנית היחסים של בן ואמו, או ליתר דיוק המצוד של הבן אחר אמו הנעדרת. לאו דווקא חיפוש נואש במובן מעורר החמלה של אם שנעלמה או שאינה קיימת כלל, אלא מעין מחול תפקידים שהתווה נוכחות אימהית נעדרת לאורך השנים.
כ"ץ מתאר את אמו כמי שמאפשרת את היפוך התפקידים בינם, בו הוא ימלא את דמות המבוגר האחראי, ואילו היא תמלא את תפקיד הבת הסוררת. המהפך ההורי הזה, והעדר המחיצות בין הבן לבין אמו – סממן נוסף לקריסתו של המפעל ההורי המסורתי – הביאו את כ"ץ להעמיד את "המציצן": תצלום ארוטי דחוס, שבו כמיהתו של הבן לקרבה ולאינטימיות הורית מותמרת לערגה מינית. כ"ץ, כמובן, אינו מכוון לכך בצורה מפורשת; זוהי תחבולה אמנותית מכוונת שבה הוא מסיג אל קצה הגבול סיטואציית חיזור מנוכרת.
כדי "לתפוס" את אמו, כ"ץ ממקד את עדשת המצלמה שלו בידיה. זו היא התמקדות בשארית שהיא הורשה של קרבה גנטית. השקיעה במום גופני בידייה של האם – שתי אצבעות שכרוכות זו בזו מלידה – והקבלתו למום דומה שירש
ממנה, היא נסיון נוסף של כ"ץ לאחות את המרווח שנפער בין בן לאמו לכדי רצף קיומי אחד. המום הגופני הוא עדות נכוחה לקרבת בשרים, וכ"ץ נאחז בו בחוזקה רבה. אולם זהו רק אתר נוסף של אכזבה; אמו, אשר מתכחשת בתוקף למום שבידה, מתחננת גם הפעם להרפות את אחיזתה.

כ"ץ מניח את הקואורדינטות לזירה רוחשת של דרמה משפחתית נעדרת גבולות גופניים בהירים. את אחד ממהלכיו הוא שואב מעבודתה של הצלמת האמריקאית סאלי מאן: ולעומת המיניות הבוסרית של ילדים בצילומיה, כ"ץ מאפיין את אמו כפם פטל וכדמות הזקוקה לשיתוף הפעולה המלא של בנה על מנת להחליק לתוך התפקיד.זרי הפרחים הם לא השי שהוא מעניק לה כמחזר, אלא תיעוד של פרחים מפלסטיק מביתה, שכ"ץ מתאר כסמל לחרדת המוות שלה שניזונה ממחלה ריאות נדירה. עבורה (כאם), ועבורו (כבן וכצלם), הם מבטאים רצון להקפיא את הזמן מלכת, לבלום תהליכים טבעיים של בליה וכליה.