יהונתן עזריה

הפרעות בנוף

בצעירותי רציתי מאוד לצאת ולטייל בארץ, וכמה שיותר. הטבע נתפס עבורי כילד כמקום גדול ועוצמתי, כחופש המוחלט המצוי במרחבים גדולים בעלי נופים עוצרי נשימה. רציתי לראות שטחים ירוקים, לשמוע את ציוץ הציפורים מן העצים, ולטייל בשטחי הענק של המדבר הפראי אל מול הצוקים. אלו היו מחשבותיו של ילד שגדל וחי כל חייו בתל אביב, והורגל לנוף של בטון ושטחים ירוקים קטנים ומוגבלים. תמיד רציתי לצאת מהעיר, ולהתרשם בעצמי מהיופי והעוצמה של הטבע בארץ. דמיינתי את הטבע בעיקר כמקום חסר הפרעות וחסר מעצורים, המנוגד לגמרי לנוף העירוני המשורטט ומעוצב לצרכי בני האדם. במהלך השנה האחרונה, החלטתי לממש את תכניותי ולצאת לדרך. יצאתי לטייל בארץ מספר רב של פעמים– בצפון הירוק, במדבר רחב הידיים, וגם בנקודות הטבע של מרכז הארץ. יצאתי אל כל המקומות שתמיד רציתי לראות, אבל העין שלי נמשכה בעיקר לגורמים שהפריעו לאידיליה של הנוף, שלא תמיד היה כפי שדמיינתי שיהיה. בכל פעם שניסתי לתפוס בעין המצלמה תמונה של נוף נקי וברור, לא הצלחתי. בכל תמונה שצילמתי משהו הפריע, או שבר את הצורה הטבעית של המקום. הנוף הפך לפעמים להיות רק הרקע של העמוד, הצינור, הכבל או כל גורם הפרעה אחר שעמד בדרכו. כך הבנתי שבתערוכה שהחלה להיבנות בדמיוני לא אוכל להתעלם מההפרעות הללו לטבע ולנוף. למרות שמדובר בפגיעה אנושית בנכסים הכי יפים שלנו, העין התרגלה לראות את הצינורות יחד עם העצים, את המוטות שקוטעים את אופק המדבר ואת מוטות הברזל שנעוצים לצד הנחל. ההפרעות הללו כבר משולבות בנוף שלנו, לאן שלא נביט, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. בתמונות שלי אני מציג את המציאות הזו, של גורמי ההפרעה שהטבע למד לשלב בתוכו, ואנחנו למדנו לקבל כחלק טבעי מן הנוף שלנו. בסרט המלווה את התערוכה בחרתי להציג רגעים מתוך המסע שלי ברחבי הארץ. איחדתי ימי טיול רבים לכדי תהליך אחד – היציאה לדרך, החיפוש בתוך הנוף, ותפיסתו במצלמה במקומות בהם נוצרו הפרעות לתבניתו הטבעית.