חדשות המחלקה לקראת השנה הקרובה

הזמן השקוף || שירי בין

כביש דחוס של אחד בספטמבר. אני מכירה אותו. זוכרת מימי התיכון. הייתי נערה שמגיעה מרחוק, כמו מרבית מתלמידיי ותלמידותיי. כמה דחוס היה תמיד הזמן, יומיים אחרי יום הולדתי. סמוך מדי. איך נעלבתי שלא חגגו לי אף פעם בבית ספר כי הייתי ילדת חופש גדול. אבל נדמה שהכל בטל אל מול ההווה הזה. שכל כבישי הלב כבר סואנים מלהכיל. ושעל חגיגות השנה, בטח שאין מה לדבר.

נתבקשתי לכתוב לקראת היום הזה אותי, אבל סדרי עולם משתנים כאן בקצב שעתי. תהיתי מה אספר. איזה קול אשמיע הפעם. איך אמצא בתוהו ובוהו כזה את הטעם… והחלטתי לנסות לדבר את אוגוסט. אוגוסט של מורה, ואוגוסט, הזה, הנורא.

להגיד שאוגוסט זאת א' שביקשה בתחילתו להיפגש כי בבית קשה מדי, וזה ימשיך וילווה את הקיץ, שלה  ושלי. זה לבדוק מה שלום כולם.ן תמיד, ויותר, כי הייתה שנה קשה במיוחד, וגם כי כל השנים קשות להם. כי הנעורים, הו הנעורים. אבל הפעם זה לוודא שהם שוב נושמים. זה לשמוע שהבית של ירדן ספג נפילה ישירה. זה לקבל הודעה מאמה שהיא קוראת שירה, ולהינמס. זה לדעת שאני חייבת רגע לעצמי אבל שאף פעם לא יימאס לי מהם.

וזה לפני שנדבר על היערכות, על איך נראית הכנה, על איכות. על הר עבודה מדי שנה. על החשק לשמור להם את כל העוגות שקיבלתי, שיהיה להם מתוק. להתכווץ ולשתוק מול כל אלו הקוראים: "אבל יש לכן חופש גדול, על מה כבר אפשר להתלונן?". על ההשפלה, להתחנן לשכר ראוי. על ההבנה שתהיה שוב שביתה, ושוב לחינם, בדיוק כמו שהם (החטופים) עדיין אינם.

אוגוסט זה הזמן השקוף, "הבועה המנצנצת" שזר לא מכיר, אבל לכי תנסי להסביר מה זה אומר לחנך במולדת הזאת. אבל זה היה אוגוסט חריג מאי פעם. השנה אלכס התקשר לספר על המלחמה הזאת. כן, יש לי תלמידים שהם כבר חיילים, פרט שלא לקחתי בחשבון כשצללתי ללא הכנה מוקדמת לקריירת מחנכת כיתה י"ב גאה, אלא גיליתי תוך כדי תנועה את התעוקה המטרידה, של איך בעולם אני שולחת את פרחי הבר הללו אל הלא נודע. רק שגם בחלומות הפרועים מכל לא דמיינתי את השנה הזאת. את השיחות מן ההורים, את ההודעות שהגיעו מעבר להרי החושך, את הבעתה. כן, גם ניצולי נובה היו לנו בכיתה. וכאן אעצור לקחת אויר.

כל זה היה עד לימים לפני פתיחת השנה. רציתי לדבר געגועים, להגיד שרק אלוהים יודע כמה אנחנו עסוקים בבית הספר, לספר על השלמות ההכנסה הסיזיפיות של חברותיי המורות, ושלי, שנדרשות בקיצים, כי חייבים להשלים. רציתי להזכיר שאי אפשר, שזה לא מספיק, שזה מעט מדי. רציתי לצעוק: 'הכול מתחיל משם… די!!'. תבינו, בלי זה אין דבר. הקימו זעקה! אנחנו תכף נימחץ כבר תחת האלונקה!

אבל אז הגיע אחד בספטמבר, זה שמתרגשים בו ולרגע לא נרדמים, ומחשבות בו מה הספקנו ומה לא ואיך קמות, כי הרצפה פתאום טיפה קרה, אבל הבוקר ההוא רק שרף את החזה. גם עוגת שוקולד שארזתי בתיק תתקשה להמתיק את הגלולה.

מה אגיד להם.ן? והם הרי יודעים ויודעות. אלו איבדו שלוות נפש, ואלו שכלו בני-דודים. מה אגיד הפעם? שקשה כאן כל הזמן? שאנחנו חייבות לשמור על החדוה, אבל לא שוכחות שהיום גם השמים בוכים? הטיפות הבוקר כבר לא דגדגו את הלב בבשורת חילופי עונות. הן העלו שאלות גדולות, מדוע תפילותינו אינן נענות. איך אגיד להם בלי מילים שאני מפחדת על המדינה, שקטנה לי האמונה.

איך אקבל אותם בבוקר עם חיוך, כי אם יש בי תקווה, היא חינוך (!). הוא משנה עולם.

שירי בין, בת 38 מתל אביב, בוגרת מחלקת כתיבה, משוררת,
ספרה נמצא בימים אלו בתהליכי הוצאה לאור. סגרה עשור כמחנכת בקיץ האחרון.

#מורות_מדברות

_____________________________________________________________________________________

שיר קרואני בוגרת טרייה של מחלקתנו: יוצאת לדרך חדשה – מפיקה בכאן מורשת. בהצלחה!

ספר חדש לנטע אטלסוביץ' בוגרת מחלקתנו, בעריכת בר פסח, גם היא בוגרת מחלקתנו ומרצה לעריכה לשונית:

"כשהשתחררתי הלכתי ללמוד כתיבה
זה היה אחרי שנתיים של הדפסה תיוק וגריסה
בלשכת שייטת 13
במנשר למדתי לעבד חוויות במילים"