חדשות מחלקת הכתיבה: עם מיה זהבי, ניצן מינץ

עם מיה זהבי, סטודנטית במחלקתנו, טור חמישי ב"הארץ".

המלון של הנוער המפונה הפך לקומונה. קומונה של אלימות ובריונות.

רגע אחד אני שמה את עצמי בנעליים של הנערים והנערות, מזדהה איתם באופן מוחלט. ברגע הבא אני כועסת על המעגלים הבלתי נסבלים שכולנו לכודים בהם, על חוסר האונים של המערכת

הם חיים באותו מלון כבר מעל שנה, חדר ליד חדר, בלי אפשרות להתרחק לרגע

04 בדצמבר 2024

השעה 23:30. אני שוכבת במיטה בדירה שלי וצופה בעונה החדשה של "הרופא הטוב". אמא של נערה מפונה מהמלון מתקשרת אליי. אני מתעלמת. גם בלילה אני צריכה להיות זמינה? בקושי משלמים לי על שעות העבודה במשך היום.

הטלפון ממשיך לצלצל. ואם משהו קרה לנערה? הפחד מכריע אותי ואני עונה. החבר שלה איים עליה, והאמא מתלבטת אם להזמין משטרה. אני מפצירה בה לעשות את זה, תוך כדי שאני קמה ומתלבשת כדי לצאת אליהם, אבל האבא צועק ברקע שהוא לא מוכן.

אני מחנה בכניסה למלון אחרי שהתקשרתי למשטרה מהדרך. שני שוטרים עומדים בלובי ומשוחחים עם ההורים. הנערה יושבת על ספה, גוללת בטלפון. אני מתיישבת לידה, ממתינה שתהיה מוכנה לדבר. היא ממשיכה לשתוק. כשהיא מרימה אליי את המבט, אני נזכרת בפסיכולוגית שלי אומרת לי, כשהייתי באותו גיל: "יש לך מבט שקוף מסבל".

בתחילת השנה ההורים במלון ניסו להציב לנערים ולנערות גבולות – לחזור בשעות מסוימות, להסתובב באזורים קרובים למלון, להסתובב רק עם נערים מהיישוב שלהם. זה לא החזיק לילה אחד

"את לא יכולה להישאר במקום שלא טוב לך", אני בוררת מילים, ומוסיפה: "הוא פוגע בך כל הזמן". היא מתקשחת, נכנסת למוד של מתקפה. "גם אני אוהבת אותו", אני אומרת לה, "אבל את לא אמורה להישאר עם בן אדם שפוגע בך". המילים שלי מביכות אותי. היא מישירה אליי מבט מבולבל.

"אני לא מפחדת ממנו", היא אומרת, "אני אפילו כבר לא נעלבת ממנו. אני לא יכולה לעזוב אותו ככה, תראי אותו", היא מצביעה עליו, עומד בצד השני של הלובי. השוטרים מדברים איתו והוא בוכה. הם חיים באותו מלון כבר מעל שנה, חדר ליד חדר, בלי אפשרות להתרחק לרגע.

כמו ב"בעל זבוב"

זה לא מקרה האלימות הראשון שאני מטפלת בו בשנה האחרונה במלון. היו לפחות עוד חמישה מקרים, בין נערים ונערות, בהם היו מעורבים סכינים, מכות, הטרדות מיניות וכלי נשק.

הם חיים אחד בתוך השני, בעיר שהם לא מכירים, כבר מעל שנה. המלון הפך לקומונה; קומונה של אלימות ובריונות, כמו בסרט "בעל זבוב", בו רואים מה קורה לילדים ללא השגחה הורית. בתחילת השנה ההורים ניסו להציב להם גבולות – לחזור בשעות מסוימות, להסתובב באזורים קרובים למלון, להסתובב רק עם נערים מהיישוב שלהם. זה לא החזיק לילה אחד.

אני מנסה לדבר עם ההורים, לעזור להם להציב גבולות. לדבר עם הילדים, לעזור להם לבטא את הרגשות שסוערים בהם. לדבר עם הרווחה, כדי להניע לפעולה. אבל נמאס לי לדבר

"נערוסית" (נערה שהיא עובדת סוציאלית) מכנים אותי הקולגות שלי. הם אומרים שאני עוברת בין כעס לאמפתיה במהירות האור, כמו מתבגרת בת 16. רגע אחד אני שמה את עצמי בנעליים של הנערים והנערות, מזדהה איתם באופן מוחלט; ברגע הבא אני כועסת על המעגלים הבלתי נסבלים שכולנו לכודים בהם, על חוסר האונים של המערכת, על ההחלטות הלא־נכונות של בני ובנות הנוער, החוזרות, הבלתי ניתנות לשינוי.

המתח במלונות עולה בהתאמה ביחס למצב הביטחוני במדינה. כשמתחמם בצפון, מתחמם במלון. הנערים סופגים חרדה ומתח מהסביבה – ההורים, המבוגרים וקבוצת השווים, ומבטאים אותם בכל דרך אפשרית: נערה נועלת ילד בתא השירותים, נער מצלם נערה בשירותים הציבוריים במלון ושולח לכל החברים, אחיות מרביצות זו לזו במרכז הלובי, נערים זורקים אוכל זה על זה בחדר האוכל. אני שם, צופה מבחוץ, מנסה להתערב ולכוון מחדש את המסלול שלהם.

מה עושים כשהאגו משתלט?

למה אמרתי לה שאני אוהבת אותו? אני באמת אוהבת אותו? אני מאמינה שהוא יכול להשתנות? אני נזכרת באחת השיחות שקיימתי עם הנער, בה הוא שאל אותי: "מה עושים כשהאגו משתלט?". אני לעולם לא אצליח לעזור להם להשתחרר ממעגל הפגיעות, אני חושבת, כי אני חלק ממנו. תנשמי, אני מרגיעה את עצמי. מי יודע איך היית מתנהגת בנסיבות חיים כמו שלו?

אני מנסה לדבר עם ההורים, לעזור להם לכוון את הילדים. לדבר עם המתבגרים עצמם, לעזור להם לבטא את הרגשות שסוערים בהם. לדבר עם הרווחה, כדי להניע לפעולה. אבל נמאס לי לדבר; נמאס לי ממילים ומשיחות ארוכות.

ביום, אחרי שבלילה התרחש עוד מקרה אלימות. הרגליים הולכות למלון, הנערים יושבים בלובי זה לצד זה, ההורים מול הטלוויזיה, והפה מתחיל לדבר מעצמו. אני חוזרת שוב ושוב על אותה המנטרה: "אי אפשר לחלק אמפתיה". אני נזכרת במשפט של מרצה מהלימודים, שהבהיר לנו אז ש"צריך לבחור צד".

באיזה צד אני לעזאזל? המנטרה מתפרקת לרסיסים והכעס משתלט; אני כועסת על אנשים שלא מצליחים לצאת ממעגל הסבל, אני כועסת על המדינה שהכניסה אותנו למצב הזה, אני כועסת על עצמי על כך שאני חסרת סבלנות ומלאה ייאוש. בערב, אחרי מקלחת חמה, אני חוזרת ל"הרופא הטוב", ומקווה שהלילה הטלפון לא יצלצל.

המלון של הנוער המפונה הפך לקומונה. קומונה של אלימות ובריונות – משפחה

 

עם ניצן מינץ בוגרת מחלקתנו, בקרוב בהארווארד, על קמפיין החטופים שהיא יזמה

עם לינור כץ בוגרת מחלקתנו, על הלימודים – לחץ כאן לוידאו