חדשות מחלקת כתיבה | חודש ינואר
עם מאיה זהבי, סטודנטית במחלקתנו: הטור הקבוע ב"הארץ":
הרווקות מכבידה, ועדיין אני רוצה להיות לבד
30 פעם ביום אני עוצרת רגע לפני שאני שולחת הודעה לבחור שעזבתי לפני שנה, למרות שאני בכלל לא רוצה לחזור אליו. "זאת רק חרדה, זה לא אמיתי", אני אומרת לעצמי
הכרתי נשים בגילי שחיות לבד, מבלי להרגיש את התחושה שמשהו אצלן לא בסדר. בלי הצורך להגיע ליעד הנחשק – חתונה וילדים
מיה זהבי
13:43 • 17 בדצמבר 2024
שש בבוקר, אני מתעוררת מסיוט ודופקת את הראש בתקרה, שוב. אני גרה בעליית גג. הסיוט שאני מתעוררת ממנו הוא מהסוג שמורכב משברי סצנות ומדמויות חולפות, מזוהות בקושי ולא קשורות זו לזו – שזור בשובל החרדה שליוותה את היום הקודם שעבר עליי.
בחלום אני ילדה קטנה. המדריך שלי מתנועת הנוער ואני הולכים יד ביד ליד מועדון הנוער במושב בו גדלתי. הוא לבוש מדים, מחזיק את התינוקת שלנו ומפיל אותה לביוב בטעות. אני מוציאה נשק ומאיימת להרוג אותו. במשך דקות ארוכות אני לא מצליחה לפקוח את העיניים. ואז, כשאני סוף סוף מתעוררת – בום, לתקרה.
אני בת 29, רווקה. לפני שנה עזבתי את בן הזוג שהיה לי בחמש השנים האחרונות, אחרי שחזרתי מחופשה של חודש בסיני עם תובנה צלולה – אני רוצה להיות לבד. היום, בחלוף שנה, ההארה שהגיעה לפני הפרידה התפוגגה וכובד הרווקות נפל עליי. ולמרות זאת, אני עדיין רוצה להיות לבד.
אני לא רוצה לדאוג לאף אחד. רק לעצמי. אני רוצה להדיח כלים מיד כשאני מסיימת לאכול, גם אם זה נוירוטי, בלי שיגידו לי שזה נוירוטי. אני רוצה לשאוב אבק, מכל מקום, כל הזמן
אני לא רוצה להישאב לתסריט רומנטי עם בחור שהכרתי אתמול ולקרוא בהורוסקופ שהכרתי את אהבת חיי. אני לא רוצה להתאהב שוב ולאבד את עצמי לגמרי, כמו שהתאהבתי ב"ריבאונד" שלי. אני לא רוצה טלפונים מאמא שלי שמזכירה לי שאפשר להידבק בפפילומה גם עם קונדום.
אני לא רוצה לדאוג לאף אחד. רק לעצמי. אני רוצה לכתוב על נושאים שלא קשורים לגברים ולדבר עם הפסיכולוגית שלי על מה שעובר עליי, בלי קשר לעוד בחור. אני רוצה להדיח כלים מיד כשאני מסיימת לאכול, גם אם זה נוירוטי, בלי שיגידו לי שזה נוירוטי. אני רוצה לשאוב אבק, מכל מקום, כל הזמן.
לא מזמן טיילתי לבד בברלין. הסתובבתי ברחובות המקושטים בגרפיטי במשך שבועות, בין בתי קפה ומוזיאונים. הכרתי נשים בגילי שחיות לבד מבלי להרגיש שמשהו אצלן לא בסדר. התבוננתי בהן יושבות לבדן בברים, במסעדות ובבתי קולנוע. דמיינתי את עצמי חיה שם, משוטטת ברחובות, כותבת, עובדת, מטפלת, מכינה ארוחת צהריים, מנקה ושואבת אבק, בלי שמרחפת מעליי הציפייה להגיע ליעד הנחשק – חתונה וילדים.
מרגע שנחתתי בישראל: חרדה. היא חזרה אליי בתוך שנייה, כשהמטוס נחת, כאילו לא עזבה מעולם. הייתי מצפה שהיא תבעבע לאט לאט, עד שהיא תגיע לממדים עצומים ואני אקבר בתוכה בעודי בחיים, כמו שאני רגילה לחוות חרדה. אבל היא השתלטה עליי מיד.
אישה טובה
אחד הנערים שאני עובדת איתם בהה בי ממושכות עד שהעז לשאול: "יש לך חבר?". מנקודת מבטו הוא רואה אישה טובה, והוא לא מבין למה היא רווקה. הוא לא מעלה על דעתו שזה מבחירה
אני יודעת שאנחנו לא בשנות ה-60. היום רווקה ישראלית בעשור השלישי בישראל לא בהכרח תמות לבד. בתוכניות טלוויזיה ובסרטים אנחנו רואות שאישה שרוצה להרגיש שלמה צריכה לחוות תקופה של בדידות אמיתית, לגעת ב"עצמי", ורק אחר כך למלא את תפקידיה: להתחתן ולהביא ילדים עם גבר שמבוגר ממנה בעשור ומצליח לתת את התחושה ש"זה זה".
בשנתיים האחרונות כל החברות שלי התחתנו חוץ ממני. אולי זה בגלל המלחמה? אני תוהה. "את צריכה לחיות בסקנדינביה", אמרה לי חברה, והוסיפה "שם יש נשים מהסוג שלך". בחרתי שלא לענות לה. השבוע אחד הנערים שאני עובדת איתו בהה בי ממושכות עד שהעז לשאול: "יש לך חבר?". מנקודת מבטו הוא רואה אישה טובה, והוא לא מבין למה היא רווקה. הוא לא מעלה על דעתו שזה מבחירה.
30 פעם ביום אני עוצרת את עצמי רגע לפני שאני שולחת הודעה לבחור שעזבתי לפני שנה, למרות שאני בכלל לא רוצה לחזור אליו. ברגעים האלו אני מדברת עם החרדה, כמו עובדת סוציאלית מן המניין: "זאת רק חרדה, זה לא אמיתי", אני אומרת. אבל האם זאת לא האמת? אני תוהה בזמן שאני שוכבת במיטה שלי. כנראה שבינתיים הראש שלי ימשיך להידפק בתקרה.
מיה זהבי
מיה זהבי משפחה
עובדת סוציאלית וסטודנטית לכתיבה במנשר
עם שירי בין בוגרת מחלקתנו, ומשוררת ומורה לשירה בתיכון וסופרת ומה לא.
דברים שמאירים
השבוע חל יום המורה
ואני חשבתי לי על איך כל שנה
מגיע גזיר נייר כזה עם כמה מילים מודפסות
שכל מורה מקבלת בצירוף של שוקולד לב קטן בדרך כלל
בשנים האחרונות וועד ההורים רוצה נורא להביע
והם מעניקים גם מארז של קפסולות לקפה
זה מוערך ומשמח מאד את הקולגות שלי
אני לא שותה קפה ולכן לא מתרגשת
ואולי גם קצת יודעת שיש מקומות
שבהם קפסולות של קפה
הן לא מותרות גדולות
כמו בחדר מורות
הפעם הייתי מורה שנסעה לארץ רחוקה
וקיבלתי הודעות מתלמידים ותלמידות שלי
״שירי, זה יום המורה היום…״
וחשבתי לי כמה שוקולד
יש בלבבות האלה שחשבו וכתבו ככה >
החזרתי חיוכים נמסים
ושלחתי את עץ הפיות שנגלה מולי באותם רגעים ממש בעודי מטיילת בנרניה ~
וכתבתי: תראו כמה יופי
אני לא יודעת אם אי פעם ראיתי כל כך הרבה
צבעים וצורות וגדלים
מקשטים ענפים ועלים
ומים צלולים כמו אלה ~ וביניהם יהלומים של שלג
וחשבתי לי תודה ליצורי הפלא
שגורמים לי להביט בעולם בעיניים פקוחות יותר
שנותנים לי את הכוחות לא לוותר ~
ולראות כל יום יופי
כפי שאני מבקשת להראות להןם בדברים
נערות ונערים
לא זקוקים להרבה כדי לזהור
אלא בעיקר ליד מושטת, לאור
הם צרכים, כמונו, סיפורים ושירים
שיעשו אותם עשירים
אנחנו חוקרים יחד גוונים חדשים בעולם
חוגגים את השמים ששייכים לכולם ~
ונזכרים שאם מרימים את העיניים
אפשר להתרגש מתכלת ועננים
הם זקוקים למורי דרך שיהפכו להם את השנים האלו
לקצת פחות קשות
בזכות עיניים רואות ומלוות שמעניקות תחושות
של שייכות של כבוד של מקום בטוח
שיחשפו אותם לרוח ואמנות
שיחנכו אותם לחברות
~ לנאמנות
והם המראה שלי > להביט נכוחה
מה אני באמת צרכה
וזאת ברכה
אז הבטחתי לעצמי לשתף
ואולי עוד לב אחד יתעטף בחום שהוסב לי
יישטף בטוב
או יאמין יותר בחוטי הזהב
שבין מורה לתלמידיה, בין מורה לתלמידיו
בתמונה: פלאי הטבע המתוארים
ואני המתבוננת בדברים
ולבסוף, מאיה אבגר בוגרת מחלקתנו על סדנת הכתיבה:
"בתיאור של עננים
יהיה עלי למהר מאד-
שבריר שניה
וכבר הם לא כשהיו, מתחילים להשתנות."
(בית ראשון משיר;
עננים/ויסלבה שימבורסקה)
ביום ראשון העברתי סדנת כתיבה לנשים-אמהות-בנות זוג-של אנשי מילואים.
כמה הרבה תארים ותיאורים. כמה הרבה משקל.
כמה הרבה לב יש בה באישה.
ובאישה שהיא אמא, שהיא בת זוג, כשהיא דואגת ומחכה. ומחזיקה. ושומרת. ומחבקת.
לא תמיד צריך לצלול עמוק כדי למצוא אוצר. מה גם שהן היו אחרי שלוש שעות עבודה עם סוסים וכמו קיבלתי אותן חמות ומוכנות לעוד.
כמו סביב מדורה שיחקנו עם אסוציאציות, ומשם בצלילה אל תכונות קיימות, מודגשות או שקטות, מאומצות ומושאלות. ומשאלות.
סיפורים קטנים. ושיר אחד על עננים, שנחתם במשפט
"לא חייבים להראות על מנת לשוט"
היה נעים. קרוב. ממלא. רגע שבו מרגיש שאפשר. שמספיק מעט בשביל שיהיה הרבה. שכבר יש. ומותר גם לבקש.
עוד.
