חדשות מחלקת כתיבה שלוש בוגרת מעולות שלנו: בר פסח, שירי בין ולורן מילק

עם שלוש בוגרת מעולות שלנו: בר פסח, שירי בין ולורן מילק

 

בר פסח בוגרת ומרצה במחלקתו:

שמחה לשתף ששני ספרים שסייעתי בצאתם מועמדים לפרס גפן, הפרס החשוב ביותר בארץ לספרות פנטזיה ומדע בדיוני.

ספרו של Eyal Sabag "קצה האמונה" שערכתי, וכעת מועמד לגמר גם בתחרות קיפוד.

ספרות פנטזיה תמיד הייתה האהובה עליי. כיף שיש לנו בארץ ספרות פנטזיה איכותית, וכיף להיות חלק מזה! מחזיקה אצבעות לשניהם

פרס גפן

תחרות קיפוד – ספרות ספקולטיבית עצמאית

 

ועוד עם בר פסח: היום שהכי חיכיתי לו השנה קורה מחר. אני חוזרת ללמד במנשר! המקום שהיה לי בית בגיל 20 כתלמידה, ושקיבל אותי אליו כמרצה בגיל 26. זו חוויה מיוחדת במינה ללמד במקום שבו למדת.

הדבר שהכי אהבתי במסלול כתיבה יוצרת זה הגיוון – במנשר נהיים כותבים טובים כי לומדים מגוון קורסים בתחום הכתיבה (תסריט, שירה, פרוזה, עיתונות, עריכה, מחזאות ועוד) וקורסים מתחומים אחרים, כמו אומנות וקולנוע. לימודי הקולנוע פיתחו אותי לאין שיעור ככותבת. לפעמים אנשים לא מבינים כמה זה משמעותי להרחיב אופקים.

מרגע שנחתי שם היה לי מעין חלום סודי כזה ללמד שם, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יתגשם כל כך מהר. חשבתי שזה יקרה בגיל 40 לפחות. יום אחד הגעתי לשם לאיזה עניין בירוקרטי, כבר עבדתי כשנה בתור עורכת לשון, ורונית הציעה לי לפתח קורס בעריכת לשון, כדי שהתלמידים יוכלו לעבוד בתחום.

אין לכם מושג כמה הזדמנויות פספסתי בחיים וכמה קשיים היו לי, אבל הזדמנות כזאת ענקית לא הייתי מפספסת בחיים. וכך פיתחתי קורס בעריכת לשון. בשנה הראשונה שבה לימדתי לא הייתי ישנה בלילה מרוב התרגשות. הייתי נוסעת לתל אביב ומלמדת בלי שישנתי, הכול מאדרנלין. הייתי חוזרת הביתה וקורסת במיטה.

הערב אשן ויהיה בסדר. אבל אני בכל זאת מתרגשת, אז נסעתי באטרף לעיר התחתית להירגע עם צ'יפס, בירה והמבורגר ואפילו לא הצעתי לאף אחד לבוא איתי

עם שירי בין בוגרת מחלקתנו בגיליון הנוכחי של "חפוז", בעריכתה של בוגרת אחרת, לני בלה כהן:

ל "תפילה בהנץ", ספרה החדש של לורן מילק בוגרת מחלקתנו וזוכת פרס השירה בפסטיבל מטולה לשירה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9F_%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A7  

 

לורן מילק פורצת את גבולות השירה

גם בספרה הרביעי לורן מילק ממשיכה לכתוב שירים פרועים ומסחררים, עולים על גדותיהם, שלא דומים לשום דבר אחר

 

שני פוקר

לפני עשור בערך הזדמן לי לראות את לורן מילק מבצעת את השיר "אלנבי 40" — והמחזה לא נשכח. עד אז לא שמעתי אף אחת שמדברת ככה. בקול רועד, נמוך, סחטני, פאם־פטאלי, רציני, מצועצע, אמיתי ומעושה, התגלמה דמות מסוג חדש לגמרי. "הכחילו לי את המוח / מכרו אותו למדענים. / מעכו לי את הכבד / עשו ממנו ריבת זבובים", אמרה בגוף ראשון. "שיחקתי בעשרה סרטים ישראליים ולא הלכתי אפילו לראות אותם", סחטה את המלים. ובין לבין חזרה על המשפט בדגש מוכפל על עיצורי ה־ת': "לא סבלתי ת'עבודה הזאת". ביטוי טוטאלי ויום־יומי שחיות הדיבור שלו היפנטה.

 

השיר — יחד עם הביצוע שלו — פרץ את גבולות השיר הלירי. לא רק כי הביא לתוך השירה חומרי חיים אחרים לגמרי, אלא בעיקר כי הצליח להקים תיאטרון פנימי עם חוקים משלו, ששמט את כל המחיצות המובְנות מראש בין דוברת־ביוגרפית לדמות, בין משחק לאמת, בין הומור לתהום. בספרה הרביעי של מילק, "תפילה בהנץ", שיצא באחרונה, אפשר לבשר: עדיין אין אף אחד שמדבר ככה. עדיין בבסיס השירים כולם — טובים יותר או פחות — עומד הקול הראוותני והמקורי הזה. קול שאין כמעט מה לכתוב עליו מפני שהוא פשוט ישנו, מתפרץ מן השירים.

 

כמו רבים משיריה של מילק, גם בספר החדש כל השירים הם שיר אחד: שיר כמֵהַּ, מתפוקק מתשוקה, מייחל לבואו של הגבר האהוב שדמותו מתחלפת. מילק היא נקודת קצה בתוך זרם לשוני אקספרסיבי־חושני יוצא דופן בשירה בעברית. במובן זה, היא קרובה אולי בחלקים מסוימים לאמירה הס או ליונה וולך המוקדמת — אך אפילו שתי אלה לא הגיעו בשירתן לגודשים כאלה של דימויים וצבע. בשירים של מילק העודפות הזאת לא רק פורצת כל כללי היגיון או ריאליזם, אלא לעתים קרובות מסרבת מראש להילכד במוחם של הקוראים כתמונה אפשרית לראייה. כך מתערבבים בשירים מרקמים, חושים, חיות, צבעים, טעמים, ריחות והרבה הרבה פירות: "שמעתי את עלם השמש / מנגן על נֵבֶל שמֵי המנגו / ויער מסביב עָנָהוּ"; "ערבבי תפוח בדולח, בוקיצה, שלג מכושף, ברַד דובדבני, / שבע טיפות מלקוש…"; "נוגסת בפירות טריים / בולעת גרגרי חול שחורים / מוטלת בסיפוק על מלמלת כוכב הים שלי / ואתה רך רק שופך לי קינמון". ועוד: "נחליאלי מנתר בתוך לבי / שָׁב ממני אליךָ / עוד ועוד / נחליאלי ורוד"; "אהובי בפרח האֶלְדֶּר / משתקף בכתב נחש".

 

בספר החדש הפעולות הלשוניות נרתמות כולן להבעת הארוס למושא האהבה. השימוש הרב בלשון התפילה, למשל, משמש את מילק בעיקר לתפילה האחת: התפילה לגבר, שמחליף כאן במידה רבה את דמות האלוהים. בלשון גוזמה, ובלי פחד מפאתוס, השירים משבחים, מפארים ומרוממים את נמען האהבה. כל שיר מלבה את עצמו מחדש בעוצמה זהה, נטען באותה אנרגיה משוועת, במרץ המשאלה הגדול של השירים כולם: להתמסר באופן מוחלט לגבר האהוב, או בלשונה של מילק, "להעביר לך בעלות". כל שיר מחדש מתחיל כבר באנרגיה אינטנסיבית של תשוקה. למשל: "רוצה לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו"; ושיר שמתחיל ככה: "בְּשַׂר מלאכים בחריץ הדואר חיכה לי / רתחתי כמו מים לְנֵס / בוא כמו שאלוהים רצה / שתהיה לי פעם בחיים"; וכך בעוקם התחביר: "קח אותי אל השדה / נרוץ כָּעופרים / וכי ניגע מאוד / בכוך סנאים נשכב, / קרינולינת יערה שחורה עֵדָה".

 

השירים עצמם כלל לא עוסקים בנמען האהבה, באופיו או בכל דבר שקשור לעולמו. מנקודת המבט של השיר בלבד, מושא השיר יכול להיות דחליל או עציץ. הארוס כולו טמון בהשתוקקות אליו ובמחווה של ההשתוקקות אליו. התוצאה היא רצף של שירים מסחררים, פרועים, מצחיקים, שבתוכם נמען האהבה לא מפסיק להשתנות, לפשוט וללבוש צורות. פעם הוא "נסיך הגביעים", פעם הוא "חיים שלי בים הגדול שומר עליי", פעם הוא "מלאך טהור שלי גדשנאל", פעם הוא "בעל משוטים שלי", פעם "ציפורן החתול שלי" ופעם הוא "אברהם", כלומר: "אב רם על נהר אפרסמון". ופעם הוא "אגוז מלך" בשיר שנחתם בשורה: "מצמידה תמר מג'הול לאגוז מלך".

 

ייתכן שאחרים יירתעו מלשון השבח חסרת המעצורים של מילק, או ימצאו בשירים דימויים מצועצעים או צורמים מדי. ובאמת, בתוך השירים נשמעות קריאות אהבה פתטיות, לצד ביטויים שבוגדים, כפשוטו, בכל מה שהגדרנו מהוגן או אלגנטי. אבל כל זה מתרחש בתוך תיאטרון דיבור רענן ומסחרר, חסר מורא ומלא הומור נונשלנטי, עד שלא ניתן לקרוא את השירים האלה בלי — פשוט, במפגיע — ליהנות. לעתים נדמה לי שמילק כותבת שירים כפי שבדמיוננו הנשכח, אי אז, לפני שנחרט על גבינו מבטו המבעית של הזולת, חלמנו לכתוב שירים.