מיה זהבי: סטודנטית שלנו עם טור קבוע בהארץ

מיה זהבי , סטודנטית בשנה ג' במחלקתנו, ומעכשיו בעלת טור קבוע ב"הארץ", מדור משפחה, ברכות!

__________________________________________________________________________________________
בלימודים הייתי נחושה. היום כעובדת סוציאלית, אני מרגישה בעיקר חוסר אונים

מהר מדי הבנו שלא משנה מה נעשה, המצב של האוכלוסיות עמן אנחנו עובדים לא ישתנה. כיום מונחת על כתפיי אחריות אדירה: גם אם אין לי את הכוח להיטיב את המציאות של הנערים והנערות המפונים, הם תלויים בי

22 באוקטובר 2024

זה חול המועד סוכות, ואני נוחתת מברלין הישר אל סוכת המפונים שאני מלווה. הסוכה הענקית והלבנה ניצבת בכניסה למלון, וכדי להיכנס חייבים לעבור דרכה. ברגע אחד, אני חוזרת להרגיש כאילו אני סוחבת תיק במשקל 150 קילו על גבי, כמו בכל השנה האחרונה.

 

אני נושמת נשימה עמוקה לפני שאני יוצאת מהמכונית. בכניסה לסוכה תלוי ציור גדול של סוכה עמוסת קישוטים שציירה ילדה ומעליה כתוב: "הסוכה שלנו". בפתח, הילדים הקטנים משחקים תופסת צבעים. אחת הילדות צועקת תוך כדי משחק: "תראו, מיה חזרה". הם רצים אליי, מחבקים אותי ומיד ממשיכים לרוץ.

 

בשנה הראשונה ללימודי העבודה הסוציאלית, היינו נחושים לשנות את המציאות. הנחישות התחלפה מהר מדי בחוסר אונים – לא משנה מה נעשה, כמה קשה נתאמץ, המצב של האוכלוסיות עמן אנחנו עובדים לא ישתנה

 

אני נכנסת לסוכה, ההורים מחייכים אליי. "איפה כל הקישוטים?", אני שואלת בפליאה. "התקציב הלך על תווי קנייה", עונה אחד האבות. אני נזכרת בעצמי בשנה שעברה לפני החג מתרוצצת בין המלונות ומחלקת תווי קנייה במשך ימים, כשהמפונים עומדים סביבי בתורים ארוכים. עברה שנה. "אף אחד לא רוצה ללכת להביא קישוטים מהקיבוץ", מציינת אחת האמהות.

 

לזכור הכול

הנערים בסוכה מתעלמים ממני. אני מניחה על השולחן במרכז הסוכה שוקולד טובלרון ונחשי גומי. "אמרת שתחזרי לפני שבוע, מה קרה, חזרת אה?", אחד הנערים זורק לי, בלי להסיט את המבט מהפלאפון.

 

"התבטלה לי הטיסה", אני עונה.

 

"פספסת את היומולדת שלי", הוא לא מרים את הראש.

 

"עזוב, היא שכחה את כולנו", מפטיר נער נוסף.

 

"אני מאחלת לנו שנחזור הביתה בקרוב ונחזור לשגרה", הנערה מוסיפה. אני משפילה מבט. אין שום סיכוי שזה יקרה

 

הכנסתי ליומן שלי את יום ההולדת שלו. איך יכול להיות ששכחתי? אני מנסה להרגיע את עצמי: קורה לכולם, שוכחים לפעמים. אבל האמת היא שיצאתי לחופשה הזו כי לא רציתי לזכור. רציתי שהכול יימחק, רציתי לשכוח את הנערה שמחבקת בלילה את הבובה שלה במקום את אחותה הקטנה; רציתי לשכוח את הנער שסיים השבוע מסלול בגולני ונכנס ללבנון; רציתי להעלים את המפונים שיושבים מול החדשות מדי ערב, מקווים לשמוע שאולי בקרוב יחזרו הביתה, ומתאכזבים שוב ושוב. רציתי לשכוח את הכאב והצער. אבל בתוך הסוכה, אני מרגישה מחויבת לזכור הכול.

 

"אני מבקשת סליחה מאמא שלי על זה שאני צועקת עליה ללכת לעבודה כל בוקר. היא לא מצליחה לקום מאז שאח שלי נהרג", אומרת אחת הנערות. אני מרגישה כאילו הוסיפו סלע גדול לתיק שאני סוחבת על כתפיי

 

אני חושבת לשאול אותו, "איך זה גורם לך להרגיש?", אבל מרגישה שזה תלוש. הוא מאוכזב, ובצדק. אני נזכרת באישה דרום אפריקאית שפגשתי ברכבת בדרך מברלין לעיירה לובן. היא עברה לברלין בעקבות בעלה. בדרום אפריקה היא עבדה כאחות בבית חולים. בברלין היא לא עובדת. "אני לא מתגעגעת לעבודה, אני מתגעגעת להרגשה שזקוקים לי", אמרה לי תוך כדי צפייה ביער החולף מבעד לחלון הרכבת. אני לעומתה, לא התגעגעתי לתחושה שזקוקים לי.

 

בשנה הראשונה ללימודי העבודה הסוציאלית היינו מלאים בתחושת שליחות. היינו נחושים לשנות את המציאות. הנחישות התחלפה מהר מדי בחוסר אונים – לא משנה מה נעשה, כמה קשה נתאמץ, המצב של האוכלוסיות עמן אנחנו עובדים לא ישתנה. כיום מונחת על כתפיי אחריות אדירה: גם אם אין לי את הכוח להיטיב את המציאות בה הם נתונים, הם תלויים בי.

 

הנערים ואני מתיישבים במעגל על המדרכה מחוץ לסוכה. אני מחליטה להשלים את כל החודש שנעדרתי ומניחה צלוחיות עם פרוסות תפוחים, עוגות דבש, בקבוק תה קר ובקבוק קולה. הנערים מחזיקים בידיהם כוסות שתייה. חם, ואני נוטפת זיעה. נמלי אש מתרוצצות על המדרכה ועוקצות אותנו. אנחנו מתעלמים.

"מה קשור תפוח בדבש, זה סוכות", מעירה אחת הנערות.

 

"היום אנחנו נחגוג את כל החגים ביחד. מי שרוצה יברך אותנו לשנה החדשה ויספר משהו שהוא מצטער עליו מיום כיפור", אני מציעה. שתיקה ארוכה.

 

אמן. סליחה. אני מצטערת. אני מבקש. אני מאחל. אני מתפללת. הנערים מצטערים ומברכים בזה אחר זה. אני מסתכלת עליהם, המבטים שלהם משתנים ועיניהם כבר לא מושפלות למדרכה. הם מביטים אחד בשני, מזדקפים למעלה לאט לאט

 

"אני אתחיל", מצילה את השיחה אחת הנערות. "אני מבקשת סליחה מאמא שלי על זה שאני צועקת עליה ללכת לעבודה כל בוקר. היא לא מצליחה לקום מאז שאח שלי נהרג". שתיקה. אני מרגישה כאילו הוסיפו סלע גדול לתיק שאני סוחבת על כתפיי. אני אמורה לעזור לה, אבל איך?

 

"ואני מאחלת לנו שנחזור הביתה בקרוב ונחזור לשגרה", היא מוסיפה בחדות. "אמן", כולם לוגמים שלוק מהשתייה. אני משפילה מבט. אין שום סיכוי שזה יקרה.

 

"אני מצטער שאני לא עוזר לאמא שלי יותר למרות שהבטחתי לאבא שלי שאעזור לה כשהוא במילואים", מוסיף אחד הנערים. כתפיי מרגישות כבדות מתמיד. "וגם אני מאחל שנחזור הביתה כמה שיותר מהר", הוא מסכם.

 

אמן. סליחה. אני מצטערת. אני מבקש. אני מאחל. אני מתפללת. הנערים מצטערים ומברכים בזה אחר זה. אני מסתכלת עליהם, המבטים שלהם משתנים ועיניהם כבר לא מושפלות למדרכה. הם מביטים אחד בשני, מזדקפים למעלה לאט לאט, כמו פרחים נבולים שחזרו לצמוח תחת השמש. אני מזהה ניצוץ קטן בעיניהם ונזכרת שאני זקוקה להם באותה מידה שהם זקוקים לי.

 

"אני מצטערת שנתתי לכם את התחושה שעזבתי, אני לא עוזבת", אני אומרת לבסוף. "אני מאחלת לכולנו שנה של תקווה, בתוך המלון ומחוץ למלון, בתוך הסוכה ומחוץ לסוכה". התיק עדיין כבד מנשוא, אבל הכתפיים שלי קצת יותר זקופות.

 

מיה זהבי

מיה זהבי משפחה

עובדת סוציאלית וסטודנטית לכתיבה במנשר