מתוך ספר דיבור: רחלי קרחי ואבישג שטרנר

מתוך "דיבור", ספר בוגרי המחלקה

מטאמורפוזה/רחלי קרחי

 

האמת, היה בה הרבה פוטנציאל, כמו כל אותם הסדרות שאחרי פרק או שלוש הפסיקה לראות וסלט כבד קצוץ שלא הייתה מוכנה לנסות בפעם השנייה, כי כבר בראשונה היא שנאה את זה. ואתם יודעים איך זה בעולם שלנו, זה דיי עובדתי אפילו, כשאישה לא מוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שבה, היא מתה. אבל עם אלה חשבנו שיהיה אחרת, היא הייתה מסוג השוטרות היותר טובות בתחנה שלנו, שאר הנשים לא עמדו בתחרות, והגברים טוב, להם יש ליגה אחרת, אבל בכל זאת אפילו לליגה שלהם היא הייתה יכולה להיכנס, כי כמו שכבר אמרתי, היה בה הרבה פוטנציאל.

וככה המשיך מפקד התחנה לדבר ולמלמל על אלה בלוכין כשהוא יושב מול מפקדיו מנסה למצוא את המילים הנכונות, כאלה המתארות במדויק עד כמה הוא היה בסדר בכל הפרשה הזאת, ולמרות שידיו היו נקיות לחלוטין, הוא גמגם והזיע בתוך כיסא המנהלים החדש תוך כדי שהוא מסתבך בלשון של עצמו.

האמת, אלה בלוכין לא הייתה מי ישמע מיוחדת, היא הייתה דיי סטנדרטית, לא יפה במיוחד וגם לא כזאת איינשטיין, אני יודעת מה אתם חושבים, נו, איך הולך המשפט? לא יפה לדבר לא יפה על המתים, אתם מבינים אותי כן?! אז זה לא זה, זה פשוט האמת, הדבר היחיד שהיה מיוחד בה זה שהיא ידעה לדבר, היא הייתה מקשקשת ואתה היית מקשיב. מהופנט אליה כמו אידיוט.

דליה, נו באמת.

סינן אליה מפקד התחנה, אבל היא רק המשיכה לדבר תוך כדי לעיסות פסקניות והמסטיק שהחליף כל פעם צד בפיה היה כמו מטוטלת ששכחה את תפקידה, השיניים הצהובות והאצבעות חסרות המנוחה צעקו לסיגריה במקום הלעיסות והדיבור הבלתי פוסק שלה.

והאמת, האמת היא לא כזאת ברורה, אלה לא הייתה אישה טיפוסית, כלומר היא הייתה טיפוסית בצורה שחיה את חייה ובדרך בה נעלמה מהם. כמו שמפקד התחנה אמר, היא אכן בלטה מעל כל השאר, אך אלו לא היו כישורים משטרתיים פנומנאליים שהפגינה, וכמו שדליה אמרה אחריו, היא באמת לא הייתה יפה או חכמה במיוחד, וכמובן שהיא גם לא הפנטה אף אחד. אלא שזו הייתה הצורה בה ידעה לדבר, היכולת למצות אותה לכדי שלמות כך שתתאים לתפקיד החוקרת, ואיך שגבתה עדויות מפלילות מכל אחד מהחשודים בתיק ההיעלמות של דניאלה אפלבויים, כל אלה הם שעשו אותה לטובה במעט יותר מהשאר.

כמובן שלא אפשרי לתפוס את כל האישה שהייתה באמת, בכלל לתאר מישהי סביב יומה האחרון מאוד מצמצם אותה, את החיים והחברויות, אהבנו את ללי, אבל גם היה בה משהו מוזר, טוב לכל אחד יש סודות, היא סיפרה לי קצת מהם, בעיקר שטויות כשחושבים על זה, מערכות יחסים, עניינים של כסף והתמכרות לחולצות בצבע צהוב שחלקנו. קטע, היו לה כל מיני שיגעונות כאלה שנראו לי אז חסרי חשיבות לחלוטין.

"ועכשיו?"

שקט נפל על חדר הישיבות, זו הפעם הראשונה בה דיבר מפקד המחוז, אם הייתה אפשרות לנוכחים בחדר, הייתה עין אחת שלהם נשארת לבהות בחולצתו המגוהצת מידי. תוך כדי שעין אחרת הייתה נשארת על פניה המאדימות בחוסר פרופורציה של שלי, שח"מיסטית צעירה ולא מבטיחה כלל שעכשיו אפילו מבטיחה הרבה פחות. אך לאף אחד מהנוכחים לא הייתה יכולת שכזו, לכן התחלק החדר לאלה שיצרם סופק מזה ולאלה שהסתפקו בפניה של זו, כך או אחרת, תשובתה של שלי הייתה מגומגמת וסמוקה מידי כדי להבין, ונקטעה על ידי דליה, שירקה את המסטיק אל תוך מפית רק כדי להגיד שזה לא משנה מה עכשיו, לדעתה, אלה מתה נקודה. אנחנו יכולים לחפש אשמים אבל האמת היא שאין, חוץ ממנה, היא סגרה את הדלת ונעלמה ועם כל הכבוד, אולי זה משמיים. דברים רעים קורים לכל אחד, כשאני חקרתי את בן עמי ושבוע אחר כך החלקתי באמבטיה אף אחד לא בדק אם סבתא של בן עמי ימח'שמו ושמה עשתה לי עין רעה נכון?! אף אחד לא כינס ישיבה כשנטע-לי יצאה לחופשה בתאילנד כבר לפני שנתיים ומאז לא חזרה. אז אני לא מבינה מה הטררם הגדול.

דליה, בבקשה ממך.

העיר לה שוב מפקד התחנה, אבל כמובן לא העז להגיד לה "דליה, סתמי כבר את הפה הגדול שלך"

למרות שכל הנוכחים בחדר ידעו שזה בדיוק מה שהוא רוצה להגיד לה אבל לא יכול, כי גם אחרי עשר שנות נישואים מאושרות למאיה, אשתו השנייה והצעירה ממנו הוא עדיין לא מסוגל לעמוד מול אשתו הראשונה והמזדקנת שלא בחן, היא תמיד גברה עליו בדיבורה הקולני, בחוסר האלגנטיות, במבטה הקשה עליו ועל החיים שכפו עליהם נישואים אומללים מלאי מיתות קטנות של ילדים מחוסרי שם.

וגם דליה ידעה.

ולמרות שניראה לעיתים שדליה מפטפטת יותר מהנדרש, האמת פתאום מתחוורת גם למפקד התחנה, דליה יודעת הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לחלוק עם אוויר העולם. הוא מביט עליה וחושב שגם בה יש הרבה פוטנציאל, שברגע זה תורם למצב אליו נקלעה וגונב את היתרון היחסי במשחק אותו היא משחקת, אבל מה כבר אדם כמוהו יכול היה לעשות.

חודשיים אחרי אותו תחקיר בחדר הישיבות, הוא נאלץ לוותר על תפקידו כמפקד התחנה ולצאת לפנסיה מוקדמת. מפקד המחוז לא היה מוכן לקבל מקרה כזה בתחנה צפונית כל כך אשר תחת פיקודו.

האמת שמפקד המחוז דיי קמצן בהסברים, וכל מה שעשה הוא לזמן את מפקד התחנה לפגישה במשרדו, ובפנים זעופות שנתקעו לו מאז הולדתו, הגיש לו את סעיפי תחקיר הפרשה הקשורים בו ואמר:

"קרא".

אחר כך המשיך לשבת תוך כדי שהוא מצפה ממפקד התחנה לקרוא בנוכחותו, כדי שיוכל לראות איך פניו מתעוותות בכל סעיף מאשים.

 

האמת, אלה בלוכין לא הייתה כזאת מיוחדת, בכלל לא היה בה הרבה פוטנציאל.

ולמרות שכעת אמר זאת בביטחון גמור, לא היה אחד במחוז הצפוני העליון שהאמין בזה.

גם אם תנסו להיזכר, אחרי הכישלון של חקירת אפלבויים שלא הניבה פירות, התיק נסגר. אבל לאלה הייתה פריצת דרך משמעותית בתיק של אלימות במשפחה בעיר העתיקה שסגרנו בבויידעם שנתיים לפני זה. כמובן שאין חוקר אחד שמעוניין לחקור אלימות במשפחה, זה מקרים כאלה, בעיתיים, לא פשעיים מספיק ולא מביאים להכרה או קידום בדרגה. תקראו לזה החיים או יד הגורל, לא באמת משנה לי ביום בו אלה בלוכין פיצחה את החקירה הזאת, היא נעלמה. זה לא היה כזה ביג דיל בכל הסרט הזה, אנחנו רגילים למקרים כאלה של היעלמות ומוות פתאומי באוכלוסיית השוטרות שלנו. העניין היה שבאותו הזמן בחלק אחר של העיר החתיכת חרא ההוא התחמק מריצוי העונש, מה שהביא אישה אחרת להבין את מלוא הפוטנציאל שבה.

וככה המשיך מפקד התחנה לשעבר למלמל ולספר את הסיפור של אלה בלוכין לכל מי שעצר להזמין טוסט בקפה השף, וישב לחכות עד שיהיה מוכן. אבל תמיד הטוסט הגיע לפני סוף הסיפור.

רק פעם אחת נכנסה דליה לקנות חפיסת סיגריות ומסטיקים אצל השף.

גם במבט עשירי לא הייתי חושב שאת כזאת מתוחכמת.

הוא אומר לדליה, ולמרות שהדברים שהוא אומר לה פוגעים היא לא עונה לו.

אחר כך הוא שואל "לאן העלמת אותה?"

וגם "למה דווקא היא?"

ולבסוף "למה היית חייבת להרוס כל דבר טוב שהשגתי בחיים האלה?"

מפקדת התחנה ישבה שם בלי לחשוב איך לענות לו, הרי השאלות שלו טיפשיות מיסודן, וברור שלה אין שום קשר לכל מקרה מצער שקרה בחייו. הסיבה לכך שהיא כעת מפקדת התחנה הרי פשוטה וברורה מאליה. היא התעלתה וגברה עליו בכל דבר שחשב שעשה בעצמו, וגם:

"נו, אתה יודע איך זה, איך אומרים?! זה דיי עובדתי אפילו, אין אחת שלא מממשת את הפוטנציאל שבה".

 

אנחות שקטות/ אבישג שטרנר

 

זה היה בכיתה י' לדעתי כשדנה סוויסה כתבה לי מכתב אהבה במייל. היא צבעה לבלונד בקיץ בין ט' ל-י'.

היא הגיעה לתיכון רזה יותר ושמחה פחות. זה היה תהליך שלא היה ייחודי רק לה. הפרסונה החדשה שלה כללה ציור על שולחנות ואנחות שקטות, בעיקר בשיעורי אזרחות. ידענו כולם שהיא יודעת דברים שאנחנו לא. שהידע על העולם נמצא אצלה וכל מה שקורה כאן הוא עוד חוויה לארסנל. לא ידענו אם להאמין לכל מה שהיא הייתה מספרת. בדיוניים או לא – היינו זקוקים לסיפורים האלו. אם היא הייתה קלישאה היו אומרים שדנה סוויסה לקחה נערים והפכה אותם לגברים. אבל היא לא. הנערים נשארו נערים והיא הייתה דנה סוויסה, שבלונדינית עכשיו. אני הכרתי אותה בגלגול הברונטי שלה. ילדה בכיתה א' שנתנה לי נשיכה בכתף ואז נשיקה הפנתה את הגב והלכה משם. מאז לא דיברנו. אני זוכרת שקראתי את המייל והרגשתי נבוכה ומוקסמת – תמהיל תחושות שלא חוויתי לפני. לא ידעתי מה לכתוב בחזרה אז השארתי אותו שם, בתיבת הדואר.

 

שנים לאחר מכן צבעוניים הפכו לפרחים האהובים עלי. צבעוניים ורודים באגרטל קרמיקה צבוע ברונזה, צבעוניים צהובים באגרטל זכוכית נמוך ורחב. בדרך כלל על שולחן העץ עם הכתמים.

דנה סוויסה אהבה חמניות. הן היו צהובות גם כשציירה אותן בשחור לבן. במחצית השנייה של יב' מירה המחנכת העבירה אותי לשבת ליד דנה בשולחן.

זה לא עונש, שימי עליה עין.

דנה סוויסה הציצה במבט עייף והחזירה אותו חזרה לחמניות שלה.

למה חמניות? שאלתי בשקט

הן מחפשות שמש. אמרה. הן פיזית מחפשות שמש. תמיד

 

היא הזכירה את המייל אי פעם?

לא. גם אני לא.

את זוכרת מה היא כתבה שם?

במעורפל. היא כתבה שהיא חושבת שאני יפה. שלפעמים היא מסתכלת עליי עד שהיא לא זוכרת שהיא מסתכלת על משהו מוחשי. שאני הופכת להיות בליל של תחושות מבחינתה. שהיא רוצה לדעת אם אני חושבת שיפה לה הבלונד. משהו כזה. אני חושבת.

נראה לי שאם את זוכרת את כל זה עד היום זה עוד יושב איפשהו בראש.

אני חושבת שאני מחפשת את מה שהיא ראתה בי.

 

הסטתי מבט מרותי. ראיתי שאין לה יותר מה להגיד. שהיא תשאל אותי על אייל. הזמן עבר והתשובות הפכו לקוניות. היא מכירה אותי מספיק כדי לדעת מתי נגמר החשק. כשהזמן נגמר יצאתי לכיוון הדירה מהקליניקה. קו 78 היה צפוף ועמוס כהרגלו. איש מבוגר במכנסיים משובצים וכובע נשען על החלון. שני הספסלים האחוריים נתפסו על ידי חבורת תלמידים ונשים מבוגרות ששילחו מבטים זועמים לעברם. ירדתי שלוש תחנות לפני ועברתי בשוק. קניתי פרחים אצל רבקה שציינה שהייתי אצלה כבר השבוע. חייכתי בלי חשק ונתתי לה שטר של חמישים בלי להגיד מילה. חציתי את השוק והלכתי לאורך הרכבת הקלה.

 

בדירה היו אריחים בצבע תכלת נעים שהשתלבו עם רהיטי העץ. לאייל לא היה הרבה מה להגיד בעניין עיצוב הדירה. כל עוד החמסות שלו קיבלו מקום של כבוד ל הקיר ליד דלת הכניסה הוא היה מוכן לקבל את כל מה שהבאתי. כורסת עץ מרופדת בכתום עז, ההדום חסר השימוש. הוא לא כעס עליי גם כשהגעתי הביתה אוחזת בשני זרים שונים למרות שיש כבר שלושה ברחבי החלל. החמסות שלו הגיעו בכל הגדלים והצבעים.

קלאסיות בזהב וכחול, כמה צבעוניות קטנות ובאמצע אחת גדולה בוורוד.

איך היה? אייל שאל כמה דקות אחרי שנכנסתי לדירה. הוא לבש את מכנסי הדייגים הלבנים שלו ששנאתי וגופיה ירוקה. השיער השטני שלו היה אסוף לכדי גולגול מרושל ופניו היו מעוטרים בזיפים. הוא ישב בסלון מול המרפסת הקטנה שדלתה הייתה פתוחה, סביבו ניירות ועטים, הייתה לו בחינה בשבוע הבא. הוא מסוג האנשים שמתחילים ללמוד שבוע לפני שהיית חושבת שצריך. הוא מירקר וידע לסכם מאמרים, הוא היה מסביר על מה הוא קורא גם בלי שהבנת את הכותרת אפילו. הוא אהב ידע וידע לאהוב. הוא היה משאיר פתקים קטנים ברחבי הבית, מחוות קטנות שמעולם לא דוברו. לפעמים הייתי חוזרת מאוחר ועל אחת החמסות בכניסה הוא היה מדביק פתק היי לא ראיתי אותך היום אבל חשבתי עלייך די הרבה, יש מים ועשיתי לך שייק למחר. א.

הוא היה משאיר שאריות של זיפי זקן בכיור והפקק של משחת השיניים תמיד היה פתוח. הוא גם היה לוחץ על השפופרת כמה שיותר קרוב לפתח. הוא אהב לבשל ולהיות במטבח והשתדל בכל מאודו להתחמק מלעשות כלים. לפעמים כשהייתי יושבת על הרצפה, קוראת, הוא היה שם ראש על הירך שלי ומנשק אותה. סתם ככה. לא פעם כשהייתי מתקלחת הוא היה נכנס, מסיט ווילון, נותן לי נשיקה בבטן ומסיט את הווילון חזרה.

היה בסדר. קצת מוזר. אני קצת במצב רוח.

 

 

אני קצת במצב רוח מוזר, דנה סוויסה אמרה לי פעם כשהיינו בשיעור ביולוגיה ושאלתי אם היא זוכרת מתי צריך להגיש את הביוטופ.

היא לא הרימה ראש מהמחברת ושיחקה עם הלשון בשרשרת הזהב עם תליון ה"חי" שנתלתה מצווארה. כשהיינו בכיתה ו' היא התגאתה שקיבלה אותה במתנה מאבא שלה לכבוד הבת מצווה. היא נכנסה לכיתה באיחור, אמרה שזה יום ההולדת שלה ולמתנה היא קיבלה שרשרת מאבא שלה.

השרשרת תמיד הייתה מחוץ לחולצתה ודנה סוויסה הייתה מעבירה את התליון על לשונה, כמעט באופן מתריס. גם אם פנו אליה באופן אישי, היא לא הייתה מפסיקה.

למה את במצב רוח מוזר? שאלתי אותה בלי להפנות את ראשי לכיוונה.

לא יודעת. אמרה והפנתה ראש לעברי. יש ימים שהאוויר מוזר. את יודעת. בטח את מכירה.

כן, אמרתי, לפעמים האוויר מוזר.

 

 

מספרים/ אבישג שטרנר

 

את שוכבת במיטה לא שלך, אבל כזו שאת אמורה להרגיש בה בנוחות.

את סופרת דברים בחדר שוב ושוב. שלוש חולצות על הרצפה, חמישה דפים מקושקשים על השולחן. בעצם שישה אולי. את מרימה את עצמך בעזרת המרפקים, חצי כפיפת בטן, ומזיזה אותם כדי לראות אם פספסת אחד. פספסת. את חוזרת למצב שכיבה, מפנה את הראש למעלה, מאחורה, אל פוסטר דהוי. ארבעה גברים במרכז, לבושים מדים צבעוניים. אחד צהוב, אחד ורוד, אחד כחול, אחד אדום. מאחוריהם דמויות אחרות, את מתחילה לספור גם אותן. פתאום קול מהדהד בחדר אבל את נשארת באותה התנוחה. 

תפסיקי לספור אותם אביב אומרת. את זוכרת את הפוסטר הזה כבר בעל פה.

היא מורידה חולצה וזורקת אותה על הרצפה. נשארת בתחתונים שחורים.

החולצה נוחתת ליד הסל כביסה. ארבע חולצות על הרצפה, את מוסיפה לעצמך בראש.

היא נכנסת למיטה, והעיניים שלך עוברות מהפוסטר אל התקרה, אל האריחים הצבעוניים שעל הקיר, אל מראת הגוף שתלויה ממול, מציגה את הפוסטר שמעלייך. העיניים שלך ממשיכות אל השיער השחור, הארוך, אל הגוף החם של הבחורה שנשכבת לידך, מנשקת לך  על השפתיים. חתול בדמות רדיאטור מגרגר בחדר. ריח של שמפו וזיעה מתערבבים זה בזה. יד קרה נשלחת מתחת לשמיכה, מורידה לך מעט את מכנסיי הפיג'מה.  את זורקת ראש לאחור, כמעט לא מרגישה ביד שמטיילת בין הירכיים, מפסקת אותן, מגששת בינך לבין עצמך.

 

את חושבת על פארק הירקון. על דשא ירוק צהוב. את סופרת אנשים רצים, כל פעם מוסיפה עוד. את חושבת על השאלה התמימה של איך זה לנשק בחורה. על מבט מעט תוהה, על ילד צוחק ואז בוכה מולכן, על לב דופק מהר, על גילוף באמת כמו בעץ, על יד שנשלחת ללטף לך את השיער, מוחה לך דמעות. את מסתכלת למעלה בעיניים עצומות, יכולה לזהות כתמים שהם עננים. כוס טייק אווי וריח של קפה, אז ועכשיו.

את חושבת על אימא, את מריחה קפה באופן אוטומטי, כמעט התניה.

אתן מדליקות סיגריה ושותקות. היא מחייכת אלייך ואת קצת כועסת אבל לא יודעת למה. הנינוחות הזו אולי מרגיזה. זה לא מפיל אותי מהרגליים, אימא מחייכת אלייך.

את צריכה לספר לאבא פתאום היא אומרת. אני לא אגיד לו. היא אומרת.

 

את בחדר המתנה, מחכה להיכנס לרופא נשים. הגדרה משונה.

את סופרת שלוש נשים בחדר ההמתנה, לא כולל המזכירה שלבושה במכנסיים ירוקים וחולצה צהובה עם עיגולים בצבע שחור. היא אומרת לך שאת יכולה להיכנס וחוזרת לטלפון. יש לה קוקו גבוה עם ואודם בצבע לא ברור. את קמה מהכיסא, מחזיקה בכוס קפה וסוגרת אחרייך את הדלת. יש ריח סטטי בחדר. הרופא לא מסתכל עלייך. יש לו זיפים שחורים אפורים ועיניים בצבע כלשהו.

את מניחה תיק על כיסא וכוס על שולחן ולפני שהתיישבת הוא יורה שאלות.

-את אלרגית לתרופות

– את לוקחת גלולות

– מחזור סדיר

– פעילה מינית.

פעילה מינית את חוזרת על הפעולה שאלה.

את אומרת תגדיר פעילות מינית. הוא מצקצק ושואל את עושה סקס?

את אומרת לו כן אבל בלי חדירה.

הוא מרים מבט ואת רואה שהוא שוקל מילים. הוא מחזיר עיניים למסך ומזיז את הראש מצד לצד.

 

 

איפה את?

שאלה נזרקת עכשיו, בחדר, במיטה. את מכריחה את עצמך לחזור, לנשום את האוויר הדחוס, שולפת את עצמך כמו קוץ מתוך זיכרון רחוק קרוב. את יוצאת לחפש אחר היד שמנסה לעורר אותך, מנסה לקרב אותך, עוטפת אותה ומחזירה אותה אל מחוץ לשמיכה. באופן משונה זה כמו להחזיר דג למים. את קמה לידי ישיבה, מנשקת את היד שעטפת ובקושי רב מצליחה למלמל לא כאן.

 

 

*/ אבישג שטרנר

 

באותה המידה כמעט לא קרה

איך זה קרה בעצם

מה קרה שם אני לא זוכרת

פתאום מרצפות מצוירות, חלונות במקום קירות,

שפמנונים מפוטמים וחתולי רחוב מצחינים,

כפתורים ירוקים מבד קטיפה שנקרעו מחולצה שאהבתי.

פתאום היינו לבושים

בדלת ניסית לנשק לי אבל לא העזת.

פעם ראשונה.

מה אני יכולה להגיד, אולי התקשחתי.

פעם ראשונה

 

אחר כך נסעתי באוטובוס.

מצאתי את עצמי בבית

אבל את זה הבנתי רק עכשיו

שמונה שנים

כשאני בבית אחר

שוכבת במיטה של מישהו אחר

ואתה מעליי

מה קרה שם אני לא זוכרת.

 

*/ אבישג שטרנר

 

אני למטה במיטת הנהר הפעם

קוטפת ראשי דגים ואוכלת עיניים