נטע אלון זוכת המקום השלישי בתחרות "סיפור שמתחיל מחר" של 'עברית'.
ברכות לנטע אלון, בוגרת מחלקת הכתיבה במנשר, שזכתה במקום השלישי בתחרות "סיפור שמתחיל מחר" של 'עברית'.
אורגני/ נטע אלון
אנחנו מגדלים בטטות, רובן צפות בצנצנות זכוכית ישנות של קפה. לחלק מהעלים הירוקים ליבה סגולה והם מתקפלים כמו ציורים קטנים של לבבות ומקשטים את המדפים במטבח, את הסורגים במרפסת, את המסדרון וחדר השינה שלנו, את האמבטיה. אנחנו מהאנשים האלו. אתמול, כשמצאת עוד אדנית ברחוב, במקום לחבק אותך ולספר בהתלהבות על ההַשבָּחה שאעשה לה בעזרת צבעי השמן שנשארו לי מימי כסטודנטית, פשוט הנהנתי בחמיצות.
פתאום כל הטקס הזה, לחלץ את הצבעים מהשפופרות, לדלל בטרפנטין, לצייר דמויות פרועות על חומר שלא סוֹפֵחַ, שלא מרשה לגוונים להיות גוונים, נראה לי מיותר לחלוטין. יש לנו מספיק בטטות.
כשהיינו בני שלושים הפסקתי לקחת גלולות, התחיל לי איזה דבר, שלא ידענו לקרוא לו בשם אבל שנינו שמנו לב שהוא קיים. הדבר הזה שיבש אותי וכרסם בשמחה שלנו. פחדתי ממנת יתר של הורמונים, שאני לא אצליח לצאת מזה, לא הבנו מה זה "זה" ובכל זאת היית איתי. הפסקתי לצייר, בכיתי בלי סיבה, עבדתי מהמיטה, וגם כשלא הייתה בי תשוקה שכבנו, גמרת בפנים. אחרי שלושה חודשים הפסקתי. סיפרתי לך במטבח, שאלת אותי, ומה יקרה אם בטעות תכנסי להריון, עניתי באופן אוטומטי, שומרת. ראיתי את העיניים שלך מצטמצמות, כי כשהדבר הזה התפוגג ממני יכולתי להרגיש אותך שוב, וידעתי שאתה חושב שאני רוצה את הטעות הזאת. חיבקתי אותך ואז הרפיתי, הבהרתי לך שגם אם היה לי בן-זוג שסגור על החיים ומרוויח מלא כסף אני עוד לא מוכנה להביא ילד לעולם. הבטחנו אחד לשניה שלא נתפתה לסקס לא מוגן.
אני יודעת בוודאות שלשנינו הייתה עבודה, אתה כתבת במקומון ואני תרגמתי ספרי אמנות מצרפתית וספרדית, ורציתי ללמוד עוד שפות, רציתי ליהנות מלילות בלי שינה כי הדבר הזה נעלם ממני, כי חזרתי להיות שמחה. עברו שנתיים עד שמצאנו את עצמנו מובטלים. זו לא הייתה אשמתנו, הפרינט עבר מן העולם.
אבל לא תמיד חשבתי ככה, אולי עד אתמול חשבתי לגמרי אחרת. האמנתי שבכל יום אנחנו ממציאים מחדש את איך שצריך לחיות, שהאלטרנטיבה האקולוגית היא לא מטעמי חיסכון, לניאגרה של השירותים, להצמיח בטטות במקום לקנות פרחים שנקטפו, לבנות ארונות ושידות מרפסודות עץ, לתת לי להשתולל על כל החומר הזה עם צבע. חשבתי שהבית שלנו יהפוך ליצירה הכי חשובה שיכולתי ליצור.
רוב הזמן אנחנו בבית. חורף עכשיו, המקרר שלנו עובד טוב מאוד. אני מוציאה מצרכים לסלט, פלפלים קטנים, עגבניות שרי, מלפפונים עסיסיים וחסה מאד קרה. אני תולשת את העלים של החסה ומניחה בקערה מלאה מי ברז, גושי הקיפאון הקטנים נשטפים מהחסה אבל הצבע שלה אבד. אני בוררת את החלקים שעוד נראים טובים לקרש החיתוך ואת היתר זורקת לפח. את שאר הירקות אני חותכת לרצועות דקות, על העגבניות אני מתלבטת. פתאום העלים השקופים האלו מרקיבים לי את הסלט, מוציאים לי את כל הטעם. אני שולפת אותם בעדינות ונוגסת בכל אחד כדי לוודא אם יש בו עוד משהו מן הראשוניות הטרייה. אחרי חמש עלים אני מחליטה להשליך את כולם, רוצה את כל הסלט להתחיל מהתחלה, ששום דבר לא יגע בשקיפות הזאת של החסה הכמושה. הפלפלים הקטנים עדיין מתוקים מאד. אני מוסיפה את העגבניות, שמן זית, לימון, מלח, ויוצאת להוריד את הזבל.
מאז שהפרינט חוסל יש הרבה נקודות בעיר עם מכלים של קונדומים, ואני לא יודעת אם זה מיצב או בשביל שאנשים כמונו לא יתרבו. אני כבר בקושי נוסעת לעיר ואני יודעת שבכל פעם שאתה שם אתה ממלא קופסה גדולה באמצעי מניעה ומסתיר אותם ממני בשידה שלך, שכל שבוע אתה מוציא מהמחבוא חופן קטן לתצוגה. אני לא מגלה לך שאני יודעת כי אין לנו ברירה. המחשבה עליך עומד ונובר בתוך המכלים של הקונדומים, כמו הזקנים שמחפשים בקבוקי זכוכית בפח, מעוררת בי בחילה, ואם נדבר על זה אתה אולי תפסיק, אבל רוב הסיכויים שתסביר לי שאין בזה שום דבר רע. כשהוויכוח יתלהט אתה כמעט תקרא לי מטומטמת ולפני שתספיק לסיים את המשפט יפרוץ ממני צחוק פראי, כי מתוך כל המילים הקשות שאפשר להגיד עלי, דווקא מטומטמת תלוש לחלוטין. אתה תיעלב כי תחשוב שאני צוחקת עלייך, על העליבות שלך, שאתה מוכן להתפלש בה למעננו. כדי שלא נביא בטעות ילד לעולם.
פעם חלמתי שבאג אלפיים באמת מקיים את ההבטחה שלו, וכל המחשבים קורסים, כל הכסף בבנקים נעלם. אני עומדת בבקו"ם והפקידה אומרת לי "אין לי איך לשחרר אותך, את תהיי החיילת שלנו לנצח" ואני שואלת "מי זה שלנו?" אבל היא רק מחייכת ומוחאת כפיים בהתרגשות. אני מסתובבת והולכת ממנה בלי להתווכח, ומשום מה זה בסדר מבחינתי, אפילו שבשנת אלפיים רק נולדתי, ואם לא היו מחשבים אני לא יודעת אם הייתי יוצאת מהבטן כמו שצריך, או שורדת באוויר של העולם.
אתה חוזר הביתה, אני לא שואלת איך עבר היום שלך כי כל הימים שלך נראים ומרגישים אותו הדבר. פעם עוד הייתי ממציאה לך צדדים חיוביים במטלות היומיום, ניסיתי להעניק לך משמעות בעמידה מאחורי הפס הנע של המוצרים במרכולית. אתה מכיר כל המושב, כי כולם חייבים לקנות אוכל, אתה רואה אנשים ואת הבחירות שלהם, מה הם מכניסים לגוף. אתה יכול, בלי להסס, לקשור איתם שיחה, להזמין אותם לשתות קפה, תה, אפילו שוקו בשקית. בלעדייך כל השפע יישאר ללא נמען, כמו שאמנות מינימליסטית צריכה את הצופים, כמו שהעיתון היה צריך עיניים שיקראו בו, ובכלל, בתור בן-אדם שהפגם הנהדר שלו זה לחקור מתחת לפני השטח, למרכולית יכולים להתנקז כל הסיפורים. כי דווקא במקומות ששום דבר לא קורה בהם מסתתרים כל הסודות.
אנחנו יושבים על הספה, הבית מריח מניקיון והגוף שלך לאה. אתה דוקר אותי בנשיקה חטופה כדי להצהיר שאנחנו עדיין נאהבים. אני מתרפקת על החזה שלך ועוצמת עיניים.
"מה לעשות עם האדנית?" אתה שואל, בתמימות, בלי כעס בכלל.
"תשאיר. אני כבר יהפוך אותה למשהו יפה".
