חדשות מחלקת כתיבה שנת הלימודים תשפ"ד

מוזמנים לבקר בפייסבוק המחלקתי שמתעדכן באירועים, תחרויות וגם טקסטים של המחלקה

• עמית אמסלם, סטודנט במחלקתנו, בערב הקריאה של המחלקה: לחצו כאן לצפייה

• אבודות בחלל סרטו המעולה של חן ניסים, סטודנט במחלקת הכתיבה ומעכשיו גם בוגר המחלקה, שנכתב ובוים על ידו במסגרת קורס סדרות רשת בהנחיית בוגרות מנשר סיון שקנאג'י
• מוזמנים ומוזמנות לפתיחת חנות הספרים של לני בלה כהן בוגרת מחלקתנו ובקרוב גם עורכת ההוצאה לאור של ספרות המקור במנשר:

חנות ספרים חדשה בשכונת נגה

הפתיחה החגיגית ב-3.9, יום שלישי

נחמה 4, תל אביב

בואו להרים לנו ולומר שלום! מוסיפה גם סיפור קצר שלה מאתר "מעבורת":

לני בלה כהן

למלא את החלל

החום הזה אני בחיים לא אצליח להתרגל אליו, אמרתי לעדנה ואפילו לא הסתכלתי. והצל והמזגן, והריח המוכר של שארית קטורת וספרים ליוו אותי פנימה. בסוף מתרגלים, היא זרקה והתיישבה בכורסה שלה, הבלויה, אבל שתמיד חשבתי שהרבה יותר נוחה מהספה הדו מושבית שאני שוכב עליה. כשרק באתי אליה לראשונה, הייתי קטוע רגליים ומדמם, אחרי דריכה על מוקש. במשך כמעט שנה היא ספגה וניקתה את שאריות הדם הנקרש, עד שהפסקתי לדמם.

על השולחן הקטן, העגול, הנמוך, ישבו כמו תמיד קנקן שקוף בתוכו פלח לימון וכוס זכוכית קטנה. בקצה, עמדה חבילת טישו בתוך קופסת עץ שעדנה הכינה בעצמה, והדביקה עליה אבני חן בצבע אדום עמוק (היא סיפרה לי באחד המפגשים הראשונים שזו אבן רובי אמיתית). זה יפה ממש, חייכתי לה, אבל אני לא בוכה. היא לא נעלבה, רק אמרה שבסוף כולם בוכים.

אני מוזג לי מים ומוריד את הכוס בשלוק, היד השנייה שלי מחכה שאסיים, עוד אוחזת בקנקן. ובאמת, איך שאני מוריד בחזרה את הכוס, היד השנייה מורידה מעט את הקנקן בזווית הנכונה והכוס שוב הופכת מלאה. כן, אין ספק שחם היום עדנה אומרת, ואני מזיז את הראש והיא מחייכת. אני מרגיש טיפות נוזלות לי מהגב ונעצרות בחריץ. עדנה שואלת איך אני, אם שמעתי משהו מאנטון. אני אומר לה שחלמתי עליו אתמול בלילה. היא שותקת, ואני יודע שאני צריך להמשיך. אז אני ממשיך.

חלמתי שאנחנו בדרך לים, אין לי מושג איך הוא הצליח לשכנע אותי ללכת לים, אבל אנחנו בדרך לים. בדרך הוא מבקש ממני שנבנה ארמון בחול, ונשחק בכדור במים, ונתחבר לילדים הפנימיים שלנו. אבל אין לנו כדור, אני אומר לו. ואנחנו בדיוק חולפים על פני מתחם תחנת דלק מנטה, והוא מזיז את ההגה ואנחנו נכנסים למתחם. הוא יוצא מהרכב, ואומר לי להפסיק להיות כבד כל כך. אז אני משליך את הגוף שלי מחוץ לרכב, והולך אחריו. הוא נכנס לחנות שנראית כמו הכל בשקל ומוצא כדור ים בצבעים זוהרים, ומתלהב כמו ילד קטן, מוציא כסף ומביא למוכר.

אני עוצר לרגע לבלוע רוק, ועדנה אומרת מעניין שחזרת לחלום על הים. אני מחייך ונותן לה מבט של חכי, לא שמעת עדיין כלום. יכול להיות שהיא שינתה משהו בפנים? אני חושד לרגע. אולי משהו באיפור. אני חושב לשאול אותה, אבל מרגיש שזה עלול לקחת את השיחה למקום אחר. אז אני מניח לזה, ומספר לה שהגענו לחוף הים. אני יוצא מהאוטו, וגרגירי חול נכנסים לי לסנדל ועוברת לי צמרמורת בכל הגוף, ואני אפילו בחלום עצמו לא מבין איך הוא הצליח לשכנע אותי.

זה מוזר, אבל החוף לגמרי ריק, ורק שמשיה נטושה עומדת בסמוך למים. אנטון מצביע עליה ואומר שככה לי יהיה צל ולו תהיה השמש. הוא מוסיף שחבר מהקבוצת פסוריאזיס המליץ לו על החוף הזה, אמר שבאזור הזה השמש מיוחדת וטובה במיוחד לריפוי, ושמאז שהוא גילה את החוף הזה הוא כבר לא צריך לנסוע עד לים המלח. אני שמח שאתה סופסוף פה איתי, הוא אומר, ואני עונה שדווקא לים המלח הייתי בא איתו.

אנחנו מתיישבים מתחת לשמשיה הנטושה, ומותחים ביחד את הסדין ים שאנטון הביא. אני מגלגל לי סיגריה, נזהר מגרגירי חול, ואנטון מנסה לדרבן אותי, רק להרטיב קצת רגליים הוא אומר. והרי הוא יודע, גם בתוך החלום הוא יודע על הסלידה שלי. את מבינה? גם בחלום הוא מרוכז בעצמו, בהנאה שלו. הוא אמר שהוא מבין אבל שזה לא יכול להמשיך לנהל אותי.

אז אנחנו יושבים על הסדין, הוא קורא ספר ברוסית, והכדור הצבעוני שהוא קנה יושב בינינו. אני סוף סוף מצליח להירגע, ופתאום הוא אומר טוב מספיק, ואורז הכל ואנחנו שוב ברכב, על כביש ראשי. כל הנסיעה אנחנו שותקים, עד הכניסה לגבעתיים. בעצם גם אז אנחנו שותקים. חונים בחנייה, מול הבניין, באים לצאת מהרכב, ופתאום אזעקה מתחילה ואנחנו שומעים שריקה איטית וחזקה, אז אנחנו משתטחים על האספלט, ושמים את הידיים על הראש. אני שומע רעשים של זכוכיות מתנפצות ואז מתעורר.

עדנה לא מגיבה. תמיד לוקח לה דקה או שתיים. לפעמים גם יותר. אני נותן לה מבט של את קולטת איזה חלום הזוי, אבל איזו מחשבה תפסה אותה, והיא שוקעת בה. אז אני מחכה. ואז היא שואלת איפה אני חושב שאני ממוקם בסולם ההחלמה מהפרידה הזאת, ואני עונה בגאווה שמחקתי אותו מהפייסבוק. עדנה שולחת לי מבט של נו, באמת, ואני משפיל מבט לכפכפים שלי ואומר שאני מבקר בפרופיל שלו לפחות חמש פעמים ביום.

אני מרגיש שעוד שאלה עומדת להגיע, אז אני מיד מוסיף ומספר שנרשמתי לסדנת ריקוד מחול מודרני, במתנ"ס ליד הבית. היא אומרת בועז, זה יופי ממש, ומתיישרת בכורסא שלה וזורקת מבט מהיר לכיוון השעון שיושב מעלי, על הקיר. זה בכוונה ככה, שהיא תראה ואני לא.

זה חלום של שנים בועז, אני שמחה. הנה, אתה ממלא לאט לאט את החלל שיצרה הפרידה הזו. אני מזיז את הראש להסכמה, ואז פולט על הדייט שיש לי היום בערב. הגבות שלה עולות למעלה ואני חושב אולי זה מה ששונה בה היום. הן נראות עבות ושחורות יותר מבדרך כלל, כאילו היא עברה עליהן עם עיפרון שחור ובלי טוב טעם בכלל. זה גורם לה להיראות נחרצת יותר. כמעט אני מתפתה ושואל, ואז חושב שאולי זה נושא רגיש.

את דין הכרתי באפליקציית זיונים אבל איכשהו סיימנו בלזיין אחד לשני את המוח. ככה כבר שבוע שלם. קבענו לשאכטה אצלו בדירה היום בשמונה בערב. ניסיתי להגיד לו שזה מוקדם, אבל הוא אמר שכבר כמה שנים הוא קם עם הזריחה, וכבר בעשר בלילה הוא יכול להרגיש את הגוף והראש מפסיקים לתפקד. אמרתי לו שאצלי זה הפוך. הוא צחק ואמר שאני עוד צעיר.

על דלת הכניסה היה דבוק הפרצוף של מדונה, והספרה חמש, מקולפת. למי אתה מחייך? הוא פתאום עמד מולי, והדלת הייתה פתוחה, והתנערתי מהמחשבות ונכנסתי פנימה. סתם, עניתי. הוא הציע לי קפה ועוגיות שהשותפה שלו הכינה. שאלתי אם יש ערק והוא אמר שלא, אז ביקשתי כוס מים.

לא סיפרת לי במה אתה עובד, זרקתי. הוא ענה הייטק, ועוד ביזנס קטן מהצד, לנפש. הוא העביר אלי נרתיק קטן ובו וויד ואינסטרומנטים, וסימן לי גלגל גלגל. פרסתי הכול על השולחן וניגשתי למלאכה, ושאלתי מה זה ביזנס קטן. הוא חייך חיוך כזה של אנשים שיודעים שהם הולכים להגיד משהו שיפתיע את הצד השני. העברתי את הלשון משמאל לימין וסגרתי את הג׳וינט. אני רוקם עיטורים ואותיות על עריסות ובגדי תינוקות, הוא אומר, ומוסיף אני מת על ילדים, בזמן שאני מדליק את הג׳וינט ומוציא עשן לחלל.

רציתי להגיד לו שאני לא, אבל במקום יצא לי ״פעם כשהייתי ילד, היה לי דובי. אתה יודע, כזה כמו שיש לכל הילדים. אמא שלי רקמה עליו את השם שלי באנגלית״. הוא הינהן ושלח יד שאעביר לו את הג'וינט, אז אני מעביר לו. אני מרגיש איך המחשבות שלי מתנגשות זו בזו ועוצרות לי את הדיבור, הוא כנראה שם לב אז הוא שואל אם יש לי אותו עד היום. את מה, אני שואל. את הדובי, הוא עונה. אני עונה לו שאיבדתי אותו כשעברנו דירה אחרי שההורים שלי התגרשו.

פתאום אני מדמיין שלולית קיא בנינו על הרצפה, ודין קם ומביא מגב וסמרטוט, ומתחיל לנקות. ואני נשאר לשבת, כי הגוף שלי לא משתף איתי פעולה. הוא נראה אדיש, כאילו כל ערב מקיאים לו ככה על הרצפה גברים זרים. הוא מניח שתי ידיים מתחת לקו הלסת, ומביט בי. אני יכול להישבע שאני מריח קיא. אני מרגיש חום אימים, ושואל איפה השירותים והיד של דין מתרוממת ומכוונת, ואני הולך באותו הכיוון בדיוק.

אני סוגר את הדלת ולוקח הרבה אוויר פנימה למרות שהרבה אוויר אין בתוך התא הקטן הזה, רק אסלה וליד כיור לבן מחובר לקיר, מעליו מראה קטנה, עגולה. הורדתי את המים, ושטפתי ידיים בלי סבון. הסתכלתי על עצמי במראה, העיניים שלי הפכו קטנות. הפנים נפוחות. נראיתי לעצמי מכוער ויפה בדרך בלתי אפשרית.

כשאני יוצא חזרה, דין כבר לא ישב על הכיסא ליד השולחן, הוא עומד במטבח ובוהה במיקרוגל. הוא שולח אלי יד, ואני נותן לו את שלי. התחושה הזו כמעט גורמת לרגליים שלי להתקפל. הוא מצמיד אותי אליו ואנחנו עומדים ככה צמודים ליד המיקרוגל. אתה אוהב דוריטוס הוא שואל, ואני מהנהן. וגבינה צהובה? ואני מהנהן שוב, והיד שלי נשלחת לכיוון הזין שלו. הוא לוקח את היד שלי ונושק לה ואומר שהוא בתקופה כזו, מורכבת.

המיקרו מצפצף, הוא מנתק את עצמו ממני ופותח את הדלת של המיקרו ומוציא משם קערה עם דוריטוס וגבינה צהובה שהפכה נוזלית ומבעבעת. הוא מחזיק את הקערה ביד אחת, ובשנייה שולף דוריטוס אחד נוטף גבינה, מכוון אותו לעברי, ואני פותח את הפה והוא מכניס לי. אני לועס ומחייך אליו, הוא מחייך אלי בחזרה ואומר אין דברים כאלה, נכון? ובפה מלא אני מסכים. זו גבינה טבעונית, אתה קולט? אם לא הייתי אומר לך בחיים לא היית חושב. ואני פותח עיניים לסמן לו שאני באמת בהלם.

הקערה של הדוריטוס עומדת ריקה ורק כתמים של גבינה שהתייבשה מפוזרים בתוכה. על השולחן ארבע כפות רגליים, מאפרה, בקבוק מים, וגליל של נייר טואלט. היד של דין עוטפת את העורף שלי והטלוויזיה פולטת אור בלי רעש. אני בודק ורואה שהוא נרדם. אני מסתכל על השעון שתלוי על הקיר ורואה שעשר וחצי בלילה. אני שומע את הקול של דין דרך הטלפון אומר לי בעשר הגוף והראש מפסיקים לתפקד. אני קצת מחייך וחושב אולי זה לא רק עניין של גיל, אלא של יציבות, מצב רגשי. אני מניח את הראש בעדינות על החזה שלו, וגם אני עוצם עיניים.

• מתוך ערב הגמר הנפלא של בוגרי קורס סדרות רשת של תלמידי שנה ג' וד' משלושת המחלקות: כתיבה, אנימציה וקולנוע, שהעלו סרטים שנוצרו במסגרת הקורס, השנתי, וסיפקו גם דברי הסבר על העבודה המשותפת, על התפקידים בהפקה והקונספט. ובשיתוף פעולה מעולה של כולם.הקורס בהנחייתן של סיון שיקנאג'י בוגרת מחלקת הכתיבה, וירדן מלכה, בוגרת מחלקת הקולנוע

 

• מצורף ריאיון עם לני בלה כהן בוגרת מחלקתנו, על "חפוז" מגזין האינטרנט האירוטי בעריכתה במגזין פורטפוליו:אני לני בלה כהן, בת 31, מתגוררת בתל אביב, מייסדת ועורכת ״חפוז״ – מגזין ספרות שעוסק בארוטיקה עברית. את כתב העת הקמתי זמן לא רב אחרי שסיימתי לימודים של ארבע שנים במחלקה לכתיבה בבית הספר מנשר לאמנות.באחד מערבי הקיץ החמים והלחים בתל אביב ישבתי לצד חברתי לספסל הלימודים, וניסינו לחשוב יחד, בעזרתו של בקבוק יין כמובן, מה חסר בסצנה הספרותית המקומית. מה היינו רוצות לראות ולא מקבל ייצוג מספיק או ראוי. ואז היא עלתה – הארוטיקה.
• 

לחצו כאן לקריאת הכתבה במגזין פרוטפוליו.

• מופע של בוגרת מחלקתנו נעמי רוזין: עוסק במפגש משנה חיים עם נחמה, שעוזרת לנעמי לגלות את הכוחות הפנימיים שלה ולהקרין אותם החוצה. המופע משלב מוזיקה מקורית, מחול וסטורי טלינג. הכניסה חינם, מוזמנים.נות

• אלבום חדש ללורן מילק בוגרת מחלקתנו, וזוכת פרס השירה 2023 בפסטיבל מטולה לשירה

• מוזמנים.נות להקרנות במסדרת קורס סדרות רשת של הסטודנטים ממחלקות קולנוע, אנימציה וכתיבה, שייערך ברביעי הקרוב 31 ליולי בשעה 15:30 באודיטוריום מנשר

לצפייה בסרטון של נטע דריטר, בוגרת מחלקתנו, שנעשה במסגרת עבודה כאחראית הפרסום ברשתות בעיריית תל אביב ונשען על כל מה שלמדה בקורס לחצו כאן.

• עם מאיה זהבי סטודנטית ממחלקת הכתיבה בטור בהארץ. עם לורן מילק, זוכת פרס מטולה לשירה 2023, ועופר פינקל, שניהם בוגרי מחלקתנו בפסטיבל השירה בירושלים

  "אל תגידי לה שחוזרים לעוטף באוגוסט, בסדר?", היא מבקשת, "אנחנו מכחישים"

  את התואר בעבודה סוציאלית סיימתי שלושה ימים לפני 7 באוקטובר, שתפס אותי בסיני. בלובי של המלון באילת אמרתי לנערה אחת "את במקום בטוח", ואז חשבתי: איך אפשר להגיד את זה? שום מקום לא בטוח

  08 ביולי 2024

  זה עוד בוקר של אזעקות. אני נכנסת ללובי במלון של המפונים מהצפון; חלקם בוהים בטלוויזיה, אחרים בפלאפונים, מחליפים שמועות מתי תתחיל המלחמה, פרק ב'. ילדים משחקים בבריכה, אמהות משגיחות, מערסלות תינוקות, מגלגלות עגלה ביד אחת. המציל צועק על הילדים הקופצים: "תיזהרו, זה מסוכן". ברגע אחד אני חוזרת לאותה שבת – 7 באוקטובר, לפני תשעה חודשים.

  זה היום הראשון של המלחמה. עשרות רוחות רפאים שנשמתן נחטפה מהן משוטטות ברחבי הלובי. ילדים מתרוצצים ביניהן. הורים מנסים לשמור על הילדים – אחד מתפרק בבכי, השני אוסף כוחות. תינוקות ישנים על ספות עור, מכוסים בבגדים שהוריהם הצליחו להציל, חולמים חלומות שאולי יזכרו בעתיד. שולחנות מתקפלים נפתחים בזה אחר זה ועליהם נערמים בגדים, מברשות שיניים, טמפונים וחיתולים. מתנדבים אילמים מחלקים קפה שחור. עוד ועוד מוכי הלם יורדים מאוטובוסים, מגששים דרכם לתור הניצולים כדי להידחס לחדר ארעי, בו ישוכנו לזמן לא ידוע.

  בדיעבד, כבר בתור הארוך של ישראלים מבועתים במעבר טאבה, התחלתי לעבוד; סיימתי את התואר בעבודה סוציאלית שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה ונסעתי לסיני עם חברים מהלימודים. בבוקר שבת, 7 באוקטובר, ישבנו מול הים ובהינו בגלים מלחכים את החוף. אחד מהחברים פרץ מהסוכה המרכזית, והראה לנו סרטון שצילם חבר אחר שהיה לכוד עם משפחתו בגג הבית. ראינו את תחנת המשטרה בשדרות נשרפת. ברקע שמענו צעקות מחבלים.

  "אבא שלי החזיק את הדלת של הממ"ד כדי שהמחבלים לא ייכנסו. היתה לו סכין מטבח. מתי הוא לקח את הסכין? לאח שלי ברח פיפי ואמא בכתה. צעקתי עליה שתהיה בשקט. למה צעקתי על אמא שלי? למה? סליחה"

  מונית אחר מונית יצאה מהמאהל לעבר הגבול, עמוסה בישראלים. במשך שעות עמדנו בשמש הקופחת, בלי להחליף מילה זה עם זה, לחוצים להיכנס ארצה. הצעקות, בערבית, של החיילים המצרים, שלפו אותנו מעננת הניתוק של סיני. "200 הרוגים, 300, 500, 700", נשמעו פיסות מידע מכל עבר. זזתי הצידה לאזור מוצל, עצמתי עיניים והתרכזתי בנשימות. לידי, בחורה דומעת ניגבה דמעות בשרוול החולצה שלה; הוא היה כבר ספוג מים ומלח. "אנחנו עוד רגע בישראל, עוד קצת ואנחנו בטוחים", לחשתי לה. "חבר שלי בגולני. הוא לא עונה לי. אני מפחדת", אמרה. חברה ניסתה להרגיע אותה: "אין מה לדאוג כל עוד אין מה לדאוג". חיפשתי דבר חכם יותר להגיד, אבל לא מצאתי מילים.

  "איך את יודעת שפה בטוח?"

  כמה שעות אחר כך, עובדים סוציאלים לבושים בווסטים צהובים מסתובבים ברחבי הלובי במלון באילת. הם מנסים להחזיר את נשמתן של רוחות הרפאים לגופן, להשיב להן אחיזה בממשיות. "אתם במקום בטוח", הם מגמגמים בשקט. איך אפשר להגיד מקום בטוח? אני חושבת. שום מקום לא בטוח.

   מאוחר יותר אני יושבת על ספסל עם נערה בת 15 מקיבוץ עין השלושה, ומוצאת את עצמי אומרת לה את אותו משפט: "את במקום בטוח". היא חיוורת, מוכת הלם. אנשים חולפים, מביטים בנו בדאגה ומציעים כוס מים. הנערה מסרבת וכשמנסים לשכנע אותה לשתות, היא מסתכלת עליי בתחנונים שאציל אותה מכוס המים. היא מנסה לספר לי, ובתוך כך לעצמה, על מה שקרה בתוך הממ"ד באותו היום. "את במקום בטוח", אני אומרת לה שוב. היא רועדת.

  "איך את יודעת שפה בטוח?", היא שואלת. אני מרגישה טיפשה וחסרת תועלת. היא צודקת. שום מקום לא בטוח. "אבא שלי החזיק את הדלת של הממ"ד כדי שהמחבלים לא ייכנסו. היתה לו סכין מטבח. מתי הוא לקח את הסכין?", היא שואלת שוב ושוב, מנסה לשחזר רגע שחמק ממנה. "לאח שלי ברח פיפי. הוא עשה פיפי על הרצפה. היה ריח של פיפי כל היום. לא הספקנו לנקות. אמא בכתה. צעקתי עליה שתהיה בשקט. למה צעקתי על אמא שלי? למה? אני אוהבת את אמא שלי. סליחה, סליחה", היא מתייפחת.

  "בואי, ננשום ביחד", אני אומרת לה ושואפת אוויר לבטן התחתונה. אני מפחדת שהיא תרגיש שאני לא בטוחה איך נושמים נכון. אני מפחדת שהפחד שלי יפחיד אותה יותר. אני מפחדת שאני מזיקה לה

  אני קופאת מולה, מנסה לשווא להיזכר במודלים של התערבות בזמן חירום. כל המיומנויות ששיננתי לא מועילות כרגע. "האדם הוא הכלי הטוב ביותר" – אני נזכרת במשפט הדגל של העובדים הסוציאלים. אבל איזה מין אדם אני מולה? גוש חרדה, מגבבת מילים חלולות: "את במקום בטוח, את במקום בטוח". היא לא מפסיקה לרעוד.

  "בואי, ננשום ביחד", אני אומרת לה ושואפת אוויר לבטן התחתונה. אני מפחדת שהיא תרגיש שאני לא בטוחה איך נושמים נכון. אני מפחדת שהפחד שלי יפחיד אותה יותר. אני מפחדת שאני מזיקה לה. הנשימות מרגיעות אותה לרגע, ומיד היא חוזרת לרעוד. "איך אפשר להמשיך מכאן?", היא שואלת שוב ושוב. "בואי, ננשום שוב ביחד", אני מנסה לאסוף אותה ואותי. אמא שלה מופיעה לידנו, מסמנת לי לקום מהספסל. היא מתיישבת במקומי והנערה צונחת לזרועותיה.

  כאב שלופת את הבטן

  אנשים מתמודדים עם אסונות. לאט לאט, מתישהו, יהיה אפשר להמשיך. כרגע לא צריך לחשוב על השאלה הזאת. גם אם אני מנסה לענות עליה, אף אחת מהתשובות לא מרגיעה את הכאב שלופת לי את הבטן. לא, אי אפשר להמשיך מכאן. המחשבה הזו גורמת לי לצלול למעמקי הכאב, מבלי לראות את הקרקעית. אבל איזו מין עובדת סוציאלית אני, שלא מאמינה שנתאושש מזה?

   בחזרה לימים האלה. אני מגיעה ללובי של המלון לעוד לילה של עבודה. החלל כמעט ריק מאנשים. הרוב חזרו לבתיהם, השאר מתבודדים בחדרים. בחדר האוכל יושבים זוג קשישים ואוכלים ארוחת ערב. כמה אמהות יושבות על ספות וצופות בפרק מאתמול של "רוקדים עם כוכבים".

  אני ניגשת אליהן ושואלת: "איך אתן היום?". אחת עונה: "את יודעת איך זה, דיכאון, שבי איתנו, תאכלי". צעקות וצרחות תמיד עדיפות על שתיקות, אני נזכרת במשפט מהלימודים. "בואי תאכלי", היא קוראת לפקידת הקבלה שהפכה לאחת מהחבר'ה. הפקידה מתיישבת על מסעד הספה, לוקחת משולש פיצה ומצטרפת לבהייה במסך

  הנערות הקבועות מחכות לי על הספות בירכתי הלובי, מגוללות סרטונים בפלאפונים, ממלמלות "היי" לעברי בלי להרים את הראש. "יופי, אני רואה שהיום יצאת מהמיטה", אני זורקת לאחת הנערות. אמא שלה מושכת אותי הצידה ומדווחת לי שהיום היא אכלה צהריים – מוקפץ מחדר האוכל. "אל תגידי לה שחוזרים לעוטף באוגוסט, בסדר?", היא מבקשת, "אנחנו מכחישים". אני מהנהנת ומתיישבת ליד הנערה. היא מניחה עליי את הראש ואנחנו צופות ביחד בסרטון טיקטוק של חברה שלה רוקדת מול המראה. 

  הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לכתיבה במנשר.

  לכתבה בעיתון הארץ לחצו כאן

• פרסום ראשון של בוגר טרי טרי של מחלקתנו, ירדן ורד, ב"מאזניים" היוקרתי:

  מֹאזְנַיִם – דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

  

  חמאת בוטנים / ירדן ורד

  אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מיד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

  חיכיתי לחבילה מחבר. הוא שלח לי חמון, שזה פרוסות של רגל חזיר מיושנת. הוא גר בספרד. הוא עזב לפני שלושה ימים. אני אוהב חמון ולכן חיכיתי בקוצר רוח למתנה.

  אתמול גם הגיעה החבילה. כשאספתי אותה מהשליח נשך אותי הכלב. הכלב היה שייך לחבר שלי. הנקבים הגירו דם. אני מקווה שהדם היה ערב לחיכו של הכלב. שלפחות אהיה לו טעים. הבאתי את הכלוב שהחבר הביא לי כשעזב. הנחתי אותו מול המחילה. הכנסתי פנימה חתיכות של חמון וניגשתי לעמוד בשקט מאחורי העמוד. הכלב נכנס אל הכלוב ובלע את הפיתיון. מזל שהיה לי חמון. קפצתי על הכלוב וסגרתי את הדלת. הכלב נבח.

  נסעתי עם הכלב לווטרינר. רציתי לבדוק מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא חוסן. בפיו של הווטרינר לא היו חדשות טובות. הוא קרא את השבב והתברר מה שחששתי ממנו. החבר שלי לא חיסן את הכלב. הכול תמיד מתברר בדיעבד. קיבלתי שתי זריקות. אחת נגד טטנוס ואחת נגד כלבת. גם הכלב קיבל חיסון.

  כשחזרנו הביתה הכלב הצליח לברוח שוב. נתתי לו. אני לא רודף אחרי מי שלא רוצה להיות איתי. ואולי זאת הטעות שלי. אולי אני צריך לשכנע אותם שיישארו. החבר סיפר לי פעם שהוא נוהג למרוח חמאת בוטנים על אשכיו ולתת לכלב ללקק אותה מהם. זה הגעיל אותי. היום הוא נשוי ויש לו ילד. בגלל זה הוא נפטר מהכלב.

  היום אני יוצא אל הרחוב. הכלב לא שם. אני קורא לו. הוא מגיע עצבני בריצה. אני מכין את עצמי לנשיכה ואכן הוא נושך אותי שוב. הפעם אני רק צועק בלי לבעוט. הוא בורח אבל נשאר בקרבת מקום. אני מסתכל עליו. הוא מסתכל עליי. הוא חושף שיניים. אני מוריד את מכנסיי ותחתוניי וחושף את האשכים שלי. אני מוציא עם סכין קורטוב של חמאת בוטנים מצנצנת שהבאתי מבעוד מועד אני מורח אותה על האשכים שלי.

  הכלב מרחרח את האויר וריר מתחיל לזלוג מבין מלתעותיו. אני עושה קולות של נשיקה והוא מתחיל להתקרב בהיסוס. בחיי לא חשבתי שאיאלץ לבנות אמון עם כלב ככה אבל אני מרגיש ברגעים אלו שאין לי מה להפסיד. הכלב מניח את שתי רגליו הקדמיות על ברכיי ומתחיל ללקק. הוא מכשכש בזנב.

  החבר לא יאמין כשאספר לו מה קרה. אולי הוא אפילו יקנא. אני מלטף את הכלב תוך כדי ומרגיש שאנחנו באמת נקשרים האחד לשני. אני מפקיד בידיו את היקר לי מכול והוא מתמסר אל הנתינה כאילו כל מה שהיה חסר לו היה מנה טובה של שחרור כל העכבות. הוא רק רצה שאהפוך להיות כמוהו. חופשי מהרצועה שמחזיקה אותי חופשי. להיות תחת נטל ההתחייבות לדבר שאין בי כל ביטחון בו.

  הכלב מראה לי שהדרך הנכונה להיות חופשי היא לסכן את כל מה שיש לך בתמורה לכל מה שאין לך ולקוות שתזכה בכל הקופה. אחרת זה לא שווה את זה. כלומר לשחרר את כל המושכות ולתת לסוסים להוביל את הכרכרה. הרכבת נוסעת והיא עוברת בברצלונה ולא חוזרת. אני מתרכז ומחכה שיגמור. אני חושש אבל הליקוק מפעיל אותי.

  כשהוא גומר אני בוכה. דמעות כבדות זולגות מעיניי ואני כורע ברך. אני מסתכן בנשיכה בפרצוף אבל כרגע כבר לא אכפת לי. אני נתון לחסדיו המלאים של הכלב והוא יודע את זה. הוא מלקק לי את הדמעות. אני מחבק אותו ומניח את ראשו על כתפי. אנחנו נאספים האחד אל השני ואני מרים אותו מתחת לזנב. רגליו הקדמיות על כתפיי והוא מלקק את פניי ומלקק. אנחנו שבים הביתה. יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם.

• כולם מוזמנים

• עם נעמי גופר שחורי, שכן סיימה את הלימודים ובקרוב הספר! יש למה לצפות:

  "לא ידעתי שבגיל 20 אסיים את שנה א׳ של הלימודים במנשר. זה פשוט קרה.

  בבית הספר לא הייתי תלמידה טובה (על אף שאמא שלי תמיד מספרת איך בכיתה ב׳ עברתי את מבחן המחוננים).

  בכיתה א׳ המורה לאנגלית הקריאה מילים בעברית ואנחנו היינו צריכים לתרגם אותם לאנגלית. כשהגיע התור שלי היא אמרה ״בננה״ מהבלבול חזרתי על המילה ובהפתעה גדולה המורה אמרה בקול רם שהצלחתי. בננה זה גם באנגלית וגם בעברית. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי הצלחה לימודית וזו גם הפעם האחרונה שהצלחתי באנגלית.

  בחשבון הייתי מניחה את הראש על השולחן ורואה מספרים על הקירות, לא הרגשתי שום צורך לחבר ביניהם או לחלק אותם. להיפך, רציתי שהם יישארו על הקירות. המורה אמרה שבשביל להשכיח את המספרים אני אכתוב יומן בשעה הזו ואז אחזור ללמוד רגועה. וכך יצא שעדכנתי את היומן פעם בשבוע: ״שיעור חשבון המספרים חזרו אני רוצה הביתה״.

  איכשהו סיימתי 12 שנות לימוד. רובן מבוזבזות לחלוטין בחלקן לא נכחתי. אין לי בגרות מלאה, לא הצלחתי לאהוב את הלמידה. למדתי שצריך וכי כולם וכי תואר ועבודה. בשנה האחרונה ללימודים בכיתי בשיעור תנ"ך. למדנו על קהלת ועל איוב, התרגשתי ובכיתי. זה שימח אותי שבכיתי בבית ספר מהתרגשות ולא מתסכול והבנתי שאני לא רוצה להיות מתוסכלת אני רוצה להתרגש ממילים.

  בגיל ההתבגרות כתבתי המון. שירים, יומנים, בלוגים וסיפורים קצרים. אהבתי לראות איך ברגע המילים מקשטות את הדף או את המסך ורציתי עוד. דמיינתי איך אני אסי דיין שמעשן ומשתעל בסלון המעופש שלו וכותב וכותב וטובע בניירת.

  רציתי לטבוע בים של מילים ניירות ובלגן.

  וככה הגעתי בגיל 20 למכללה ללמוד כתיבה.

  אני לא ממש יודעת מה אני עושה שם, רק יודעת שבשנה הזו, בדרום תל אביב על הספסל שבין תחנת הדלק למכללה ישבתי וכתבתי שירים. וקרה שם הרבה מסביב. וקרה הרבה גם בפנים. ועל הכל כתבתי שירים.

  אני לא יודעת אם אמשיך לשבת על הספסל ההוא ולטבוע במילים שלי או אם אמשיך לתחום אחר. אולי זו אני שממצה דברים מהר אבל נאחזת בהם נורא. אולי זו שנה שמתחילה משהו חדש. עוד שבוע מסתיימת לה השנה הזו, ואולי יצא ממנה ספר

  

 

• תמר סנדלר גורן בוגרת מחלקתנו וסופרת על קוראים לי טיו, שיחות ורישומי מילים של ערן  צלגוב מרצה לשירה במחלקה

• ועל אמהות עם עגלות, ספרה של תמר סנדלר גורן, כתב גונן נשר:קוראת בווגינות הוא כינויה של אחת הדמויות ברומן של Tamar Sandler Goren תמר סנדלר גורן. כששמעתי על "אימהות עם עגלות" Tesha Neshamot – תשע נשמות לראשונה רכשתי 2 עותקים לחברות שילדו זמן קצר קודם לכן. זו היתה מחשבה עצלה, צרה, מכיוון שהיום, ככל שנשאבתי אל עמודי הספר כמו לידת ואקום, אבל בהפוך, הבנתי שתכניו ומסריו מיועדים בעיקר לנו, הגברים, בני הזוג, הבעלים. כגבר בן 56 שכבר ראה דבר או שניים, תיאוריה המפורטים של האנטומיה הנשית, להלן "כוס", לא סימאו את עיניי, שמצד 2 הוצפו בשאלות תרבותיות, חברתיות והיסטוריות על מקומו של הכוס ומקומה של זו שבלעדיה לא היינו חיים, נולדים, יונקים, גדלים, נהיים חתיכים הורסים וגבריים, אבל בסופו של יום מגיעים הביתה שפוכים ממסיבת צוות של העבודה בקולוסיאום ושמים זין על ערימות הכביסה, הטינופת, המטבח המבורדק, הילדים הרעבים והאשה העצבנית והמותשת. המספרת היא עדת שמיעה, מציצנית, לשיחות של 3 או 4 אימהות בגינת משחקים בלב הכרך האורבני. והגינה הזו. כמו הדגדגן הסמוי והזעיר של הרקדנית המאוננת בעמודים האחרונים של הרומן, הגינה היא המקום שהעולם הגברי לא ממש מכיר. רואה, ער לקיומו, ולכן לא תמיד מבין את כללי המשחק שלו, את הדרך אליו, את ההקשבה אליו. אנו, הגברים, איננו אלא השכן שמזיין בקצב של טררררר או פררררררר, או הבעל שלשונו הקרה מלקקת, או החתיך ההורס שהוציא קולות של חתולה וקוף או קוף שבועל חתולה. הדיאלוגים של האמהות בגינה משעשעים. מצאתי את עצמי צוחק, ואת תיאורי הפות המפורטים צלחתי מהיכרות קרובה ( ואני לא משוויץ) ושתיים או שלוש כוסות יין אדום מדרום אפריקה, מוצאה של הסבתא. ברקע התנגן בעוצמה ה"בולרו" של רוול, ולפעמים במהלך הקריאה, ככל שנשאבתי אל בין קפלי העור והשפתיים של הווגינה הספרותית המסעירה הזו, פצועה, תפורה, לחה, שעירה, אנושית, לפעמים חשתי שאני נישא באוויר כמו רקדניות הבלט בקטעי המעבר של המספרת, רגליי קלות, חזקות, ידיי פרושות לצדדים, מבטי מורם, אני חסר משקל לחלוטין. יש ולפעמים דימיתי את עצמי למצותתת המספרת. זו משאת נפשי ככבד שמיעה. לעולם לא יכלתי להאזין לשיחות ברחוב, בגינה הציבורית, ובמקומות הכי "בטוחים" שלי, במקום העבודה ובסלון המשפחתי או סחון של חברים. הפונקציה החברתית של תיאורי הציתות לרכילות בגינה בודדה אותי עוד יותר, מיקמה אותי רחוק מהאנושות ה"טבעית", המציצנית, והשאירה אותי בגוף כפול, של גבר שקריאת השפתיים היא שפתי הפות של מאהבות ונשים אהובות, וכתינוק שנכפה עליו צום יניקה בשל בעיה רפואית. כך או אחרת, "אמהות עם עגלות" הזכיר לי כמה אני בודד, ובעיקר מתגעגע ליד של התינוק והתינוקת שלי נוגעת בידי בגישושה אחר בקבוק החלב שנשמט ממני. ספר נהדר, מצחיק, מעצבן, קולח, לקריאה ב"שוט" אחד. קיצר, מומלץ מאד!

 

• חפוז מספר 6: מלחמה ואירוטיקה, בעריכת לני בלה כהן בוגרת מחלקתנו ובהשתתפות, אילה שרעבי זמור ממחלקתנו, לורן מילק בוגרת מחלקתנו ורון דהן מורנו לשירה  לקריאה לחצו כאן
•  עם תמר שילה בוגרת מחלקתנו, מחברת הספר: הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון, ועכשיו, הפנקס, הוראות כתיבה והתנסות:ב9/11 אמריקה חטפה אש תופת. מגדלי התאומים קרסו. טירוף גדול. עברו עשרים שנה והאמריקאים עשו מחקר להבין מה קרה עם האנשים שנשארו בחיים. אלה שהיו שם, אלה שאיבדו מישהו, אלה שקפאו מול המסכים. והמסקנות לא מפתיעות. כל מי שכתב יומן, או שיתף באופן קבוע וגלוי את הקרובים לו, נמצא היום במצב בריאותי ונפשי טוב יותר מאלה שסגרו את האירוע בינם לבין עצמם. אני כל כך מאמינה בכתיבה ככלי לעיבוד. זאת הסיבה שהתיישבתי ליצור פנקס שהוא מסגרת תומכת כתיבה לתקופה הקשה הזאת. והוא מתאים גם ללוחמות ולוחמים וגם לאזרחים. הרעיון הוא לתת מקום והנחיות פשוטות איך להוציא את המילים שלנו החוצה.למי זה מיועד?
• הפנקס נכתב ככה שאפשר לעבוד בו ביחידים. או כזוג. ואפשר לעשות אותו בקבוצה בשאיפה לשתף. יושבים יחד. כותבים תרגיל. (גם מי שמגדיר את עצמו לא כותב ימצא את עצמו שם) ומקריאים. משתפים. חולקים את העומס.

 

• נטע דריטר, מחלקת הכתיבה משנת 2023 היא עכשיו מנהלת הסושייל בעיריית תל-אביב וגם מביימת, מפיקה וכותבת את התסריטים למדיה של העירייה.

 היא למדה את הנושא בקורס סדרות הרשת שלנו וכן גם בכל קורסי התסריט במחלקה.

 תיהנו!

 בימוי הפקה ותסריט נטע דריטר  Neta Dritter

https://www.facebook.com/tel.aviv.yafo/videos/770635695036323

• הסיפור הקצר "מקלט", של רמי בקל משנה ב' במחלקת הכתיבה, בהנחייתה של ג'וליה פרמנטו, עלה השבוע לאתר "מעבורת" היוקרתי. לקריאה לחצו כאן

עלית קרפ מעיתון הארץ שמובילה פורום קוראי סיפורים כ-3 שנים תעלה מפגש ל ב-14.4 בצהרים מול הקוראים. היא תקרא את הסיפור והם ידברו עליו וישאלו שאלות

 סיפור זה מצטרף לשלושה סיפורים נוספים של הסטודנטים במחלקה שפורסמו בזמן האחרון, שניים במעבורת ואחד על שער "תרבות וספרות "הארץ.

• מצרפת לינק לסיפורו של מורן פונטה, *רווק דיכאוני חובב קריאה* שנה ב' במחלקתנו,  בהנחייתה של ג'וליה פרמנטו, באתר מעבורת   

מצורף לינק לסיפורה של סופיה הרננדז,  "החוטאת" סטודנטית שנה ג' במחלקתנו, באתר מעבורת, בהנחייתה של עינת יקיר, ב"פרויקט הסיפור הקצר",: "החוטאת" מאת סופיה הרננדס סטודנטית במחלקתנו: כאן

• ספרה השני של מיכל זוהר בוגרת מחלקתנו, יוצא השבוע לאור. לקריאה על הספר באתר אשדודי לחצו כאן  

 

מגזין הסטודנטים של מנשר עלה למרשתת Giloolmagazine.com מוזמנים להיכנס ולקרוא גם בלינק כאן

• נעמי רוזין בוגרת מחלקתנו תשתתף ב7/4, יום ראשון, בלבונטין 7, בהצגה ״ילדי קנדי״ ושם תשחק את קרלה.

קרלה, רקדנית גוגו שרוצה להיות מרילין מונרו הבאה, פוגשת את הפנים האמיתיות של עולם הזוהר ותעשיית הבידור, ולא מוכנה להיכנע לתכתיבים מלמעלה. היא הגיעה לניו יורק עם חלומות נוצצים שנופצו אחד אחרי השני, וכל ניפוץ השאיר אחריו גם חכמת חיים וגם צלקת שלא חולפת.

חוץ מהמשחק, נעמי גם ערכה ותרגמה מחדש את המחזה של רוברט פאטריק.

 

• ורד לסוויסה, סיפור של עמית אמסלם, סטודנט בשנה ב' במחלקת הכתיבה.

פורסם במוסף תרבות וספרות ב'הארץ' 18/3/24 "היריות התחילו להגיע כמו סוכריות בבית הכנסת, לא משנה איך תתכופף תמיד תרגיש שפוגעים בך. התחלנו לרוץ לבית הראשון מימין. אני הייתי מאחורה והמפקד בוקובזה רץ מקדימה. עוד שריקה נשמעה ומיד הגיע בום חזק יותר. חיבקתי את הנשק בזמן שהמשכתי לרוץ. רסיס בגודל של כף־יד חלף בשריקה חורטת ליד הפרצוף שלי. הבטתי אחורה במבט חטוף לראות אם כולם בסדר. כשהסתובבתי ראיתי את הגוף של סויסה ממשיך לרוץ, הגוף שוב נטה למטה והידיים התנופפו לכל עבר. הגוף של סויסה המשיך לרוץ עוד כמה צעדים עד שנפל ליד המדרכה

תהיתי לעצמי אם אני אי־פעם בחיים אוכל שוב את הקובה של אמא שלי או שהחתולים פה ילעסו אותי. חם לי והספסל האחורי עוד רטוב מהגשם. שטרית, סויסה ומקס ישבו מולי. סויסה כהרגלו לא קשר חזק את הקסדה, והיא, כמו ילדה מבולבלת, ניסתה לברוח לו מהראש. מה אני עושה עם האידיוט הזה בתוך אכזרית? ולמה אני בתוך אכזרית ולא יושבת עלי עכשיו אשה עדינה ורחמנית. או אולי מריח שורה של קוק טעים ומוצץ משהו שהוא לא שלוקר של חייל עזוב או שותה לי משקה היביסקוס קר עם אמפנדה בצד. ושוב נופלת לו הקסדה. הפעם כבר צחקתי. שטרית שאל עם היד מה קרה בתנועה ירושלמית טיפוסית. כי באכזרית כמעט ולא מדברים. יש רעשים של המנוע והזחלים בלבד, בני אדם בחוץ. עם הידיים, תיארתי לו שמזל שאמא שלי לא רואה איפה אני ועם איזה אידיוט אני נכנס לעזה. אולי היא היתה צריכה לוותר לי בריב האחרון שלנו. ואיך אני נותן לה לעמוד לשטוף כלים אחרי כל האוכל שהיא מכינה. גם מבשלת גם מנקה. ואולי הייתי צריך לסיים את הקובה האחרון בקערה בחודש שעבר. אם אני אמות פה יהיה לי קשה לחיות עם הידיעה שהוא בפח, בטח רוקד לו בבטן של איזו חתולה נחמדה שחיפשה דג ומצאה קובה. סיפור דומה לבת הזוג שלי טוהר. ושוב הקסדה של האידיוט. הפעם קמתי לקשור לו אותה עם מרפק קל לראש. לא הספקתי ליהנות וכבר נזכרתי למה אני אוהב את הילד הזה.

"סויסה תגיד, אתה אוהב, איך קוראים לגברת?" צעקתי כדי שישמע אותי.

סויסה סימן לי עם שני ידיים צורה של שני בלונים גדולים.

"ציצי קוראים לה?" שאלתי ופעם ראשונה שצחוק ביקר באכזרית.

"אגם מפגר, קוראים לה אגם".

"'פעם איזה מכשפה אמרה לי שהאהבה עוברת אוטומטית למישהו אחר, ככה, פאף. מקווה שיבחרו לך מישהו טוב שיענג אותה, אה?' כולם צחקו, מלבד סויסה. הוא זרק עלי את קופסת השימורים שהיתה לידו. פגיעה ישירה בחזה"

אם ככה הוא תיאר אותה, מעניין על מה הם מדברים כשהדלת סגורה. איך היא רוכבת עליו, איך הוא חודר אותה כשהאור דלוק. מעניין אם אני מענג את טוהר כראוי. או שבשם המלחמה והמדים היא יורדת עכשיו לאיזה ג'ובניק מהקרייה, כזה שמאונן כל היום על פורנו זול.

"בכל מקרה, אתה אוהב אותה, נכון?" שאלתי כשהאכזרית דיממה את המנוע. "בטח, מה אני בלעדיה, וואלה שתדע, צחוק בצד, היא אשתי לעתיד האשה הזאת, כפרות עליה". היה לו מבט של גבר מאוהב. ידעתי לזהות, כי לי אף־פעם לא היה אותו.

"חשבת פעם לאן האהבה שלך תלך אם נמות פה?"

"בן זונה למה שנמות?"

"לא יודע, בכל זאת, אנחנו במלחמה, אתה יודע. אנשים מתים סויסה". הוא הביט בי ומיד הוריד את העיניים לרצפה.

"תמות אתה, אחי. אני חוזר מפה בריא ושלם אתה שומע אותי?" הוא לקח הפסקה והמשיך, "לא משאיר את אגם ואת המשפחה שלי שם. לא, לא, לא, אור, אתה טועה".

נשענתי חזרה אל הספסל, "ואו, עמוק שלך סויס. קח רגע נשימה, עכשיו באמת, ברגוע, בעדינות, זרום אתי, הכל טוב".

"את הקומה הראשונה הפכנו למלכודת גנבים. שברנו את כל החלונות וכיסינו אותם עם מפות שולחן שמצאנו. סויסה טען שהוא בן לאבא אמן, 'חיים הצייר', היה מתגאה בכל־פעם שהתאפשר לו. ואם חיים היה פה הוא היה אומר להוסיף קצת צבע, לכן שברנו את כל הצלחות הצבעוניות שהיו בבית. רק שהיד־מן יצליח להיכנס בלי שנשמע אותו"

סויסה חזר גם הוא להישען על הספסל, "אם נמות, האהבה שלי אליה? לא יודע, היא כנראה, תמות גם לא?" מיד אבא שלי הופיע. בימים האלה הוא לידי בעיקר בלילה. בעיקר המחשבה שאם אני אמות הוא היחיד שיסבול פה. ואיך אני יכול אחרי הכל להיות זה שמכאיב לו בזה שאני מת.

"פעם איזה מכשפה אמרה לי שהאהבה עוברת אוטומטית למישהו אחר, ככה, פאף. מקווה שיבחרו לך מישהו טוב שיענג אותה, אה?" כולם צחקו, מלבד סויסה. הוא זרק עלי את קופסת השימורים שהיתה לידו. פגיעה ישירה בחזה. לא הרגשתי כלום רק מכה קטנה בלב.

החושך עלה והשמש נעלמה מאחורי ההריסות. צבעי העננים היו בגווני ורוד נמרח, אפשר היה להביט בהם ובשקט שהביאו אתם באותם רגעים. לרגע לא היו רעשים של פגזים, אמהות, יריות, או כל דבר שמסמל מלחמה, פשוט שקיעה יפה שמזכירה שלום. כשהחושך השתלט על הרחוב נכנסו למצב "עורב בחושך", גם חמור הוא מחבל. הערב אנחנו ישנים בבית משפחת אל כביר שבשכונת חאן יונס. אל הבית נכנסנו דרך הקיר. העיצוב היה בדיוק כמו שסבתא שולה סיפרה לי על הבתים במרוקו. עיטורי פרחים כחול־כתום לאורך כל משקוף הקיר ורצפות שַׁיִשׁ בהירות ומבריקות. והריח, ריח חם וסמיך של סבתא ערבייה שאוהבת את המטבח שלה. אחרי שהתחלנו להרגיש בבית הגעתי לסלון והתיישבתי על הכורסה הבודדת בצבע ירוק־כהה. כשבאתי לפתוח את משענת הרגליים מצאתי אלבום תמונות שהיה בתוך התא הצדדי שלה. הפרצופים שלהם הזכירו לי את בני הדודים שלי מצד אבא, מחשבה שעוררה בי בחילה, לכן סגרתי את האלבום וזרקתי לפח.

התחלנו לחלק את סידורי השינה להערב. אני התמקמתי בחדר ההורים עם שירותים ומקלחת פרטית מלאים באפר. רוב המחלקה היו בחדר המשחקים ובעוד אחד מהחדרים הסמוכים. כולנו בקומה השנייה. את הקומה הראשונה הפכנו למלכודת גנבים. שברנו את כל החלונות וכיסינו אותם עם מפות שולחן שמצאנו. את הזכוכיות של החלונות שברנו לחלקים קטנטנים ופיזרנו על הרצפה, שאם בטעות יגיעו אורחים נשמע אותם. סויסה טען שהוא בן לאבא אמן, "חיים הצייר", היה מתגאה בכל־פעם שהתאפשר לו. ואם חיים היה פה הוא היה אומר להוסיף קצת צבע, לכן שברנו את כל הצלחות הצבעוניות שהיו בבית. אני התנגדתי לזה, הצלחות היו יפות מידי. אבל בזכותן כיסינו כל סנטימטר ברצפה ועלינו לקומה למעלה רגועים יותר. רק שהיד־מן יצליח להיכנס בלי שנשמע אותו.

בקומה למעלה התכוננו לעוד ערב ערבי־ישראלי. הורדנו קסדות. סויסה סוף־סוף הרגיש חופשי. הוא הוריד את הקסדה וישר בעט בה כאילו היתה כדור. כמובן שהוא שילם על כך ב"איי" ארוך מאוד. אידיוט. הילדים התעייפו והעיניים התחילו להיסגר. החוק אומר שהילד הראשון שנרדם מתחילים להציב שומר בגרם המדרגות. ילד אחד. כדור בקנה. השאר חולמים על חיים רגילים.

שתיים בלילה מקס מעיר אותי. אם בשתיים קבענו שמחליפים בשתיים־אפס־אפס מחליפים. בעזה כל שנייה היא זמן לא־מוגדר. עד שאתה מבין ששרדת את השנייה ההיא היא הופכת לעבר וההווה דופק בך אגרופים לראש בזמן שהעתיד קבור אי־שם מתחת להריסות, לחברים, חיים. קמתי ודחפתי תמר שלם לפני השמירה. על החפיסה היה כתוב: "חושבים עליכם בכל רגע, תחזרו בשלום. בני עקיבא". הם בטח ישנים עכשיו. חולמים על מה הם ילבשו מחר ואיזה צבע יהיו הגרביים. ולרגע האנשים שהכי אהבתי בעולם היו ילדים מבני עקיבא. נשכבתי לכיוון הגרם מדרגות בשקט. הבטתי בכל החברים שישנים מאחורי. אני, אור בן פאני, אחראי על החיים שלהם. אבל אני בפוקוס. בדקתי כוונות. חייכתי למקס ונשכבתי לשמור. ונרדמתי.

פקיחת עיניים איטית מלווה בניתוק מוחי מוחלט. הראש התחיל להיאבק עם הפחד, איפה אני? אה, אני פה לעזאזל, אני בעזה, עזה, משפחת אל כביר שמארחים אותנו כל־כך יפה, פאק אני השומר. אני שומע קרנץ' של זכוכיות מלמטה. להעיר אותם? לתת להם לישון למסכנים? אדם אחד לפי כמות הרעש. הוא מתקרב אל הגרם לאט־לאט. היד התחילה להחליק לי מרוב זיעה. זהו. אני מחסל אותו. בן זונה, ערבי מניאק, אמא שלך זונה, אתה מחבל והילד שלך מחבל, אוכל בתחת, אתה השטן! סרטן, מחבל מתאבד, אני הורג אותך. אני יורה לך בראש, ברגל, בזין, אני יורה לך. ישר לביצים. שלא תביא ילדים יימח שמך. הנה הוא מתקרב ומתחיל לעלות מדרגה־מדרגה. חשבתי שצרחתי לו שיעצור. העין השמאלית התחילה לשרוף מזיעה. בעדינות התחלתי ללטף את הנצרה ופתחתי אותה, ומשם גלשתי אל שמורת ההדק ונכנסתי. הכל היה רטוב, נכנסתי באלגנטיות מופתית יחד עם האצבע. כמעט כמו שאני מכניס אותה לפות של טוהר.

"צה"ל, צה"ל". אגינצ'ו לחש לי מלמטה. מזל שזיהיתי את הקול של הקצין השחור היחיד בגדוד.

"תגיד אינעל אחותך", לחשתי והשענתי את הראש על הנשק.

"ואמא שלך, שכמעט איבדה את הבן שלה עכשיו, למה לא אמרת לי לפני בקשר שאתה בא?" כעסתי עם שיניים סגורות. הוא לא ענה לי. הוא ניגש אל הקשר שלי והדליק אותו. ברגע הזה יכולתי לשמוע את הכעס מפסיד לבושה.

"'נעים מאוד דרך־אגב, אני אור. ואת? אחותו?' אסור לשכב אתה. לא עכשיו. לא. זאת ההלוויה של סויסה. וטוהר. 'לא, אני אגם'. היא הניחה יד על הלב. 'נעים להכיר. הוא סיפר לי עליך די הרבה'. סויסה השובב. לא ייתכן שהאידיוט שכב עם האשה הזאת. לא ייתכן שסויסה הכניס את הבולבול הממוצע שלו בגוף המוגזם הזה"

בסוף השמירה, בדרך לחדר שישנו בו על הרצפה, ראיתי חדר בסוף המסדרון עם דלת בצבע חום־כהה, היא היתה שונה משאר הדלתות האפורות. לפני שהספקתי לחשוב מה יכול להיות שם הייתי כבר בפנים. מוקדם יותר, אל אותו חדר, שיגר המפקד בוקובזה טיל כי היה צל שזז. כשנכנסתי לחדר הוא היה מלא בשאריות של בטון מרוסק ואפר, חוץ מהמיטה שהתלכלכה קלות. הורדתי את הווסט ואת הקסדה והתחלתי לנקות את החדר בשקט.

"מי זה שם?" סויסה מילמל חצי ישן מבעד לדלת.

"זה אני, אור, תחזור לישון".

המשכתי בניקיונות עד שהחדר היה תקין לשינה. העברתי את כל ההריסות לצד אחד ואת הצד של המיטה השארתי נקי ומסודר. בזמן שעליתי חזרה על הווסט שמעתי את רשרוש של עטיפת הטעמי שהיה לי. הוצאתי אותו והנחתי מתחת לכרית. שמתי קסדה ונשכבתי לישון צמוד לסויסה.

למחרת, כשבאנו להניח את הציוד בניסיון לנוח אחרי עוד יום מתיש, הגיעה קריאה בקשר שאנחנו צריכים להיות מוכנים. יש מודיעין על בית במרחק 250 מטר מאתנו. המחבלים כמעט־בטוח לא שם אבל יש מידע שיכול לעזור לנו להמשך. עלינו על ציוד ויצאנו. הדרך היתה שקטה. האורח היחיד שראינו היה כלב בורדר קולי על רגל אחד בצבעים שחור־לבן. הוא נראה כמתחנן למים אבל תמיד כשהתקרבנו הוא ברח אחורה, אז השארנו לו מים ליד המדרכה. תהיתי אם הוא יודע לזהות מי הטוב ומי הרע. ואם הייתי כלב מי הייתי חושב שהרע ומי הטוב. פתאום הגיעה שריקה צורמת שהפכה לגל חום ששיתק לי את הגוף ואחריו הבום נחת. היריות התחילו להגיע כמו סוכריות בבית הכנסת, לא משנה איך תתכופף תמיד תרגיש שפוגעים בך. התחלנו לרוץ לבית הראשון מימין. אני הייתי מאחורה והמפקד בוקובזה רץ מקדימה. עוד שריקה נשמעה ומיד הגיע בום חזק יותר. חיבקתי את הנשק בזמן שהמשכתי לרוץ. רסיס בגודל של כף־יד חלף בשריקה חורטת ליד הפרצוף שלי. הבטתי אחורה במבט חטוף לראות אם כולם בסדר. כשהסתובבתי ראיתי את הגוף של סויסה ממשיך לרוץ. הגוף שוב נטה למטה והידיים התנופפו לכל עבר. הגוף של סויסה המשיך לרוץ עוד כמה צעדים עד שנפל ליד המדרכה. רצתי אליו לעזור לו לקום אבל לא היה שם ראש. רק צוואר פתוח וחי. הראש היה מונח כמה מטרים לפני הכניסה לבית. כשקראתי לו בשם העיניים לא ידעו איפה להסתכל. בזמן שהחזקתי לו את היד בוקובזה צעק עלי להיכנס חזרה לבית. שיחטפו אותי. אני שמעתי רק את סויסה מבקש ממני להכניס אותו לבית.

הערב ההוא היה שקט מאד. כמעט ולא דיברנו. תהיתי אם הם גם מפחדים שכל אחד מאתנו הוא סויסה הבא או שהם רק כואבים את זה שהוא כבר לא אתנו.

"קח תאכל משהו, חייבים להמשיך בלחימה", מקס הניח לי ביד חטיף בריאות עם כיתוב רוסי.

"קח את החרא הזה, מה זה בכלל?"

"טעים, טעים, יש הרבה חלבון וטעם לא מגעיל".

זה היה מגעיל. אבל אכלתי הכול כי מקס צדק שחייבים. אחרת הפחד מתיישב עם העייפות וככה אנחנו נמות פה. כל צעד הוא עולם שלם. כל חלון הוא עם צלף שלהם, גם אם הוא לא. בזמן שאני לועס בכוח את החטיף של מקס, נפלה לה קסדה של אחד הילדים על הרצפה. הראש של סויסה היה שם. הלכתי לשירותים להקיא בשקט. דמעות יצאו לי מהעיניים וקיא חריף מהאף. נעמדתי מול המראה הקטנה. הייתי צריך להתכופף מעט כדי להביט לי בעיניים. אלה לא היו העיניים שלי. אמא תמיד היתה אומרת לי שהעיניים שלי הן טובות.

"מן הראוי שאתה תהיה הנציג שלנו שם", אמר לי מפקד הגדוד.

"אני לא הולך לשום מקום", עניתי בקול ברור.

"אור, תנשום רגע, הנוכחות שלך שם היא לא רק בשבילך".

נשמתי שתי נשימות עד שחזרתי להסתכל לו בעיניים.

"אני לא מסוגל המפקד".

"אתה מסוגל. עוד חצי שעה יבואו לאסוף אותך הצוות ניוד של החטיבה שלנו. תארוז את הציוד החשוב. אבל רק את מה שחשוב, אתה חוזר לפה מחר בבוקר", הוא אמר, לחץ לי על הכתף והמשיך החוצה מהמגננה שהיינו בה.

ההלוויה של סויסה היתה בארבע בצהריים. היה חם באותו היום. כל ההספדים נשמעו לי כמו מלים עמוסות בדמעות שיוצאות מהפה. הסתכלתי על הרצפה ודיברתי עם סויסה. הדודים שלך, תראה אותם, מנשקים ארון ריק אה? אם הם רק היו יודעים שחוץ משתי ידיים לא נשאר ממך כלום. מהרגע שחצינו את הגדר ידעת שזה הסבב האחרון שלנו כחברים. אני יודע שלא דיברנו על זה, אבל אתה ידעת למרות שצעקת שלא. תמיד אמרת שהעולם לא כזה טוב כמו שהם אומרים, והחוזה שעשינו, למרות שגם עליו לא דיברת אף־פעם, מי שנשאר חי, חי בשביל שניים. כולם פה מדברים על ניצחון. ניצחון צבאי, ניצחון מדיני, הלוואי היית פה לצעוק עליהם. במלחמה אין מנצחים י'בני זונות. המחשבה הזאת עשתה לי כאב בחזה. זה הרגיש כמו שריטה מתחת לעור אז הרמתי יד לגרד, עד שלפתע הופיעה מולי אשה עם שיער חום־בהיר וחולצה שחורה ארוכה. היא נראתה דתייה. העיניים שלה היו אדומות.

"היי, אתה, חבר של רון מהצבא?"

"המדים מפלילים, אה? גם מהצבא. רון חבר קרוב שלי".

"אז אתה כאילו או אור או מקס, ומקס פחות אתה. ואת כל השאר הוא שנא". שנא זה תיאור עדין.

"יפה מאוד. החדות עוברת במשפחה אני רואה. נעים מאוד דרך־אגב, אני אור. ואת? אחותו?" אסור לשכב אתה. לא עכשיו. לא. זאת ההלוויה של סויסה. וטוהר. אסור. טוהר תכעס.

"לא, אני אגם". היא הניחה יד על הלב. "נעים להכיר. הוא סיפר לי עליך די הרבה".

סויסה השובב. לא ייתכן שהאידיוט שכב עם האשה הזאת. לא ייתכן שסויסה הכניס את הבולבול הממוצע שלו בגוף המוגזם הזה. החזקתי את עצמי לא להסתכל לה על השדיים למרות ששמעתי את סויסה אומר לי נו, תסתכל קצת על הבלונים, אני מרשה. מלא גאווה התמלאה לי בגוף כשהיא הוציאה את המלה אגם מהפה. הייתי מנחש שזאת בת־דודה שלו, דודה שלו, חברה מהילדות, המחנכת, בחיים לא אגם.

"את אגם?"

"כן אור, אני אגם". מיד כשגמרה לדבר חייכה בכוח לאדם מבוגר שעבר לידה ומילמל שהוא משתתף בצערה.

"הוא פשוט אף־פעם לא הראה לנו תמונה שלך, רצה כנראה לשמור הכל לעצמו. מה שכן, הוא דיבר עליך בלי סוף, יש שיגידו, אכל לנו את הראס".

החיוך שלה באמת היה יפה כמו שהוא אמר. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שהוא נהרג.

אחרי הלוויה אבא שלי התעקש לאסוף אותי לבית ושהוא מיד יוצא אלי. שיקרתי שיש לי טרמפ ונסעתי לבית של סויסה באוטובוס. הוא גר שכונה לידי בירושלים. התיישבתי בתחנת האוטובוס מול הבית שלו והדלקתי סיגריה, ועוד אחת. ראיתי איך המשפחה שלו נכנסת אחד אחרי השנייה. ראיתי את אגם מתיישבת מחוץ לדלת ובוכה. את אבא שלו פותח את החלון בקומה למעלה. אולי הוא ייכנס גם, חשבתי לעצמי והתחלתי לצחוק. הרגשתי כמו אותם האנשים שצועקים על הקבר שייצא משם ושזה לא הזמן שלו ושאולי תבוא ואיך הלכת כזה מהר ומי ישמור על נעמי ומי יגיד לי שבת שלום ולא הספקנו כלום אולי די אמא די. די אמא. כשבאתי לעזוב סויסה הופיע בדלת. ראיתי איך הוא נכנס לבית, עם החיוך שלו, איך הוא מתיישב בסלון ולא זז".

• גל עזרן – מורה במחלקתנו:

שיעור שני לסמסטר השני, שירת פרסונה. מכללת מנשר לאמנות, הסטודנטים הנפלאים של שנה ב׳ בקורס השירה שאני מלמדת, המסכות כי באמת שלא כל יום פורים. וכיצד נהפוך להיות הדבר המדבר. תשאלו את פרופרוק ואת ליידי לזארוס ואת יונתן. זה לא משחק ילדים, יש במסכות האלה כוח מאגי אמיתי באמת. דברים שאותי משמחים

 

• סיפור קצר של מורן פונטה, סטודנט במחלקת הכתיבה, וצילום לורן מילק בוגרת מחלקתנו קוראת שניים משיריה בערב משותף עם ערן צור

מוזמנים/נות לקרוא:  סיפור קצר של מורן פונטה, סטודנט שנה ב' במחלקת הכתיבה, פורסם באתר היוקרתי "מעבורת"

שנים שהוא לא התפלל. יונה יישר את רגליו החוצה מתוך תנוחת בייגלה והחל להתמתח ולפוקק חוליות ושאר מפרקים שצמאו ל'קנאק'. כבר לא רכן מעל מקלדת לפטופ בזוקת קשקשים. הוא קרא ברשת שקשקשים הם חלק מסממני דיכאון. זה היה הרגע בו נפלה ההחלטה שלא להשתמש עוד ב'הד-אנד-שולדרז'.

על רצפת חדר הילדות שלו שכב שלד מיטה מעץ אורן חשוף ועליו מזרן שהיה מעמיד פני צף. את מעונו הקודם שהשכיר למשך שלוש שנים ושישה דיירים, נאלץ לפנות עם תום החוזה, וכעת חזר לגור בבית שבו נולד. חצי מהארון הכיל צברי דברים של סיבי, אחותו הגדולה, שעזבה לגור צפונה ממנו כשהקימה משפחה. תחת המיטה נחו ארגזים סגורים למחצה מיום חזרתו לפני שמונה חודשים

להמשך קריאה לחצו כאן

• עם תמר שילה השקה ובמה פתוחה

  "יש פה "אנשים שהתחתנו מוקדם מדי"? השקה ירושלמית לספרה של בוגרת מחלקתנו תמר שילה, בהוצאת ידיעות אחרונות. אירוע של מילים עם במה פתוחה וכולם מוזמנים ומוזמנות! אז מי שאוהב לכתוב שינסח קטע (הנושא הוא כאמור אנשים שהתחתנו מוקדם מדי) וישלח אותו ל [email protected]  ומי שלא אוהב לכתוב שפשוט יבוא לשמוע ולפגוש. כולכם ממש ממש מוזמנים!

  תודה לבית אצ"ג על האירוח! בית אורי צבי

  

• ברכות למיטל פישל בוגרת מחלקתנו על הוצאת ספרה השני, מה שקרה אחר כך, בהוצאת לוקוס היוקרתית. לרכישת הספר לחצו כאן

• עם אורן ברזילי בוגר מחלקתנו בתכניתו של גורי אלפי לצפייה לחצו כאן

• מוזמנים.נות להשקת ספרה של בוגרת מחלקתנו תמר שילה

• כבוד למנשר עם לורן מילק האחת והיחידה, בוגרת בהצטיינות של מחלקת הכתיבה וזוכת פרס השירה 2023 בפסטיבל מטולה. על ספרה הרביעי,  ב"הארץ":"תפילה בהנץ" לורן מילק פורצת את גבולות השירה:גם בספרה הרביעי לורן מילק ממשיכה לכתוב שירים פרועים ומסחררים, עולים על גדותיהם, שלא דומים לשום דבר אחרשני פוקר

תקציר הכתבה ב-72 מילים

לפני עשור בערך הזדמן לי לראות את לורן מילק מבצעת את השיר "אלנבי 40" — והמחזה לא נשכח. עד אז לא שמעתי אף אחת שמדברת ככה. בקול רועד, נמוך, סחטני, פאם־פטאלי, רציני, מצועצע, אמיתי ומעושה, התגלמה דמות מסוג חדש לגמרי. "הכחילו לי את המוח / מכרו אותו למדענים. / מעכו לי את הכבד / עשו ממנו ריבת זבובים", אמרה בגוף ראשון. "שיחקתי בעשרה סרטים ישראליים ולא הלכתי אפילו לראות אותם", סחטה את המלים. ובין לבין חזרה על המשפט בדגש מוכפל על עיצורי ה־ת': "לא סבלתי ת'עבודה הזאת". ביטוי טוטאלי ויום־יומי שחיות הדיבור שלו היפנטה.

 השיר — יחד עם הביצוע שלו — פרץ את גבולות השיר הלירי. לא רק כי הביא לתוך השירה חומרי חיים אחרים לגמרי, אלא בעיקר כי הצליח להקים תיאטרון פנימי עם חוקים משלו, ששמט את כל המחיצות המובְנות מראש בין דוברת־ביוגרפית לדמות, בין משחק לאמת, בין הומור לתהום. בספרה הרביעי של מילק, "תפילה בהנץ", שיצא באחרונה, אפשר לבשר: עדיין אין אף אחד שמדבר ככה. עדיין בבסיס השירים כולם — טובים יותר או פחות — עומד הקול הראוותני והמקורי הזה. קול שאין כמעט מה לכתוב עליו מפני שהוא פשוט ישנו, מתפרץ מן השירים.

 כמו רבים משיריה של מילק, גם בספר החדש כל השירים הם שיר אחד: שיר כמֵהַּ, מתפוקק מתשוקה, מייחל לבואו של הגבר האהוב שדמותו מתחלפת. מילק היא נקודת קצה בתוך זרם לשוני אקספרסיבי־חושני יוצא דופן בשירה בעברית. במובן זה, היא קרובה אולי בחלקים מסוימים לאמירה הס או ליונה וולך המוקדמת — אך אפילו שתי אלה לא הגיעו בשירתן לגודשים כאלה של דימויים וצבע. בשירים של מילק העודפות הזאת לא רק פורצת כל כללי היגיון או ריאליזם, אלא לעתים קרובות מסרבת מראש להילכד במוחם של הקוראים כתמונה אפשרית לראייה. כך מתערבבים בשירים מרקמים, חושים, חיות, צבעים, טעמים, ריחות והרבה הרבה פירות: "שמעתי את עלם השמש / מנגן על נֵבֶל שמֵי המנגו / ויער מסביב עָנָהוּ"; "ערבבי תפוח בדולח, בוקיצה, שלג מכושף, ברַד דובדבני, / שבע טיפות מלקוש…"; "נוגסת בפירות טריים / בולעת גרגרי חול שחורים / מוטלת בסיפוק על מלמלת כוכב הים שלי / ואתה רך רק שופך לי קינמון". ועוד: "נחליאלי מנתר בתוך לבי / שָׁב ממני אליךָ / עוד ועוד / נחליאלי ורוד"; "אהובי בפרח האֶלְדֶּר / משתקף בכתב נחש".

 לורן מילק לא מפסיקה ליצור שירה מתוך חשכת תהום ומוות

שירים | סוֹגֵר אֶת חַלּוֹן הַצֵּ'ט וְחוֹזֵר מִמֶּנָּה אֵלַי

שירים | אֶת הַיִּתְרָה שִׁלְּמָה בִּפְרָחִים

אבל השירים אינם פשוט ביטויים של דמיון פואטי חסר כל רסן. יחד עם ההחצנה הלשונית, עם הדחף לממש את אפשרויות העודפות של הלשון, משתלבות עוד שתי פעולות לשוניות מובחנות מאוד, עקביות ומלוות כמעט את השירים כולם, עד שאי אפשר לתאר את השירה של מילק בלעדיהן. אחת היא הבעת כבוד ובעיקר אהבה ללשון האבות והמסורת. רוב השירים משלבים בתוכם את שפת הסידור ושברי ברכות מריטואל התפילה היהודי. השנייה היא אינטימיות גבוהה ובלתי מצועצעת עם שפת הרחוב, שמתגלמת בשירים גם כהגה של דיבור וגם כחומרים הלשוניים עצמם.

 בספר החדש הפעולות הלשוניות נרתמות כולן להבעת הארוס למושא האהבה. השימוש הרב בלשון התפילה, למשל, משמש את מילק בעיקר לתפילה האחת: התפילה לגבר, שמחליף כאן במידה רבה את דמות האלוהים. בלשון גוזמה, ובלי פחד מפאתוס, השירים משבחים, מפארים ומרוממים את נמען האהבה. כל שיר מלבה את עצמו מחדש בעוצמה זהה, נטען באותה אנרגיה משוועת, במרץ המשאלה הגדול של השירים כולם: להתמסר באופן מוחלט לגבר האהוב, או בלשונה של מילק, "להעביר לך בעלות". כל שיר מחדש מתחיל כבר באנרגיה אינטנסיבית של תשוקה. למשל: "רוצה לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו"; ושיר שמתחיל ככה: "בְּשַׂר מלאכים בחריץ הדואר חיכה לי / רתחתי כמו מים לְנֵס / בוא כמו שאלוהים רצה / שתהיה לי פעם בחיים"; וכך בעוקם התחביר: "קח אותי אל השדה / נרוץ כָּעופרים / וכי ניגע מאוד / בכוך סנאים נשכב, / קרינולינת יערה שחורה עֵדָה".

 

השירים עצמם כלל לא עוסקים בנמען האהבה, באופיו או בכל דבר שקשור לעולמו. מנקודת המבט של השיר בלבד, מושא השיר יכול להיות דחליל או עציץ. הארוס כולו טמון בהשתוקקות אליו ובמחווה של ההשתוקקות אליו. התוצאה היא רצף של שירים מסחררים, פרועים, מצחיקים, שבתוכם נמען האהבה לא מפסיק להשתנות, לפשוט וללבוש צורות. פעם הוא "נסיך הגביעים", פעם הוא "חיים שלי בים הגדול שומר עליי", פעם הוא "מלאך טהור שלי גדשנאל", פעם הוא "בעל משוטים שלי", פעם "ציפורן החתול שלי" ופעם הוא "אברהם", כלומר: "אב רם על נהר אפרסמון". ופעם הוא "אגוז מלך" בשיר שנחתם בשורה: "מצמידה תמר מג'הול לאגוז מלך".

 

ייתכן שאחרים יירתעו מלשון השבח חסרת המעצורים של מילק, או ימצאו בשירים דימויים מצועצעים או צורמים מדי. ובאמת, בתוך השירים נשמעות קריאות אהבה פתטיות, לצד ביטויים שבוגדים, כפשוטו, בכל מה שהגדרנו מהוגן או אלגנטי. אבל כל זה מתרחש בתוך תיאטרון דיבור רענן ומסחרר, חסר מורא ומלא הומור נונשלנטי, עד שלא ניתן לקרוא את השירים האלה בלי — פשוט, במפגיע — ליהנות. לעתים נדמה לי שמילק כותבת שירים כפי שבדמיוננו הנשכח, אי אז, לפני שנחרט על גבינו מבטו המבעית של הזולת, חלמנו לכתוב שירים.

• ברכות לסופיה על הפרסום ב"פרויקט הסיפור הקצר", כתב העת היוקרתי : "החוטאת" מאת סופיה הרננדס סטודנטית במחלקתנו:

לחצו כאן לפרסום

החוטאת

כריסטינה מסיימת את התפילה. En el nombre del Padre y del Hijo y del Espíritu Santo. Amen. היא מסתכלת מטה אל בתה וצולבת את עצמה אט, מחכה שבתה, איזבל, תעשה כמותה. איזבל מסתכלת מעלה אל אימה. תאורת הכנסייה מאירה את כריסטינה בקדושה. היא עולה במבטה אל שיערו הארוך והגלי. בית החזה חשוף. הידיים פרושות לצדדים. העיניים יורדות מטה אל עיניו המושפלות. רזה, אין בשר. בד דק חיוור לופף את מותניו, היא יכולה לדמיין מה נמצא מאחוריו. ישו נראה לא רע. היא מרגישה רע אחרי אותן מחשבות זימה. היא חשה במבטה הצופה של אימה. היא צולבת את עצמה. אמן. הן קמות מדרגשי התפילה.

מתפללים פותחים את דלת העץ הכבדה. חום תל-אביב נכנס אל חלל הכנסייה הקר והחשוך. כריסטינה מלטפת את השיער הארוך של בתה, מכניסה את האצבעות בין הגלים האדומים הסוערים. קרני אור מן החוץ מעצימות את האש על ראשה. יש לה בת יפה. יהודים, ערבים וטורפים אחרים יחכו לה שם.

איזבל רצה אל האור. שקט הכנסייה מופר. גלי הים מתנפצים, שפות זרות ועברית נשמעות ביפו העתיקה. ריח פירות ים ומשב אוויר מלוח מעוררים בה תיאבון. צעיף ירוק דואה באוויר אל הים, הצעיף שכריסטינה כרכה סביב איזבל בפתח הכנסייה. הכתפייה הדקה בשמלה הוורדרדה הפרחונית נשמטת. כריסטינה צופה בגופה הלבן של בתה, מופקר לרוח הים ולקרני השמש החמות שמכות עור עדין ודק. איזבל נושבת עם ריח הדגים אל מסעדה להשביע את הרעב. גבר שחום עור בכניסה. איזבל מחייכת. אימה מרימה לה את הכתפייה. ריח של בשר חרוך בשמן עמוק מכה באפן. הבטן מקרקרת והרעב של איזבל מתעצם.

הן מתיישבות. איזבל עוצרת את הבחור ומזמינה יין לבן.

"מוקדם מדי", אימה אומרת.

"אף פעם לא מוקדם מדי לשתות מדמו של ישו".

"זה לבן".

"גם פלזמה שמהווה 55% מהדם".

"את יודעת שג'ון לנון אמר שאלוהים לא קיים ותראי איפ…", איזבל קוטעת אותה ומזמינה את האוכל. היא מסתכלת מעלה אל הבחור. עורו השחום בולט בחולצת פולו לבנה וזיפיו מסווים פנים של ילד. הוא מחייך. "תודה" אימה אומרת. הבחור מסתובב ומבטה של איזבל פונה אל קווי המתאר הגבריים.

האוכל מגיע. דג לברק מטוגן במבט מת וסלט ים תיכוני, סלט פירות ים וקערה גדולה לשאריות גופות השרצים. בסכין ומזלג כריסטינה חותכת לדג את הראש ומוציאה לאט לאט את הבשר הלבן. היא מסתכלת על בתה. הידיים של איזבל מפרקות את ראשי השרצים ואת גופם השריוני. בשיניים שלה היא לועסת את הבשר הוורדרד. אחרים היא שולקת ומוצצת את ראשם. היא עוברת אל היין לרוות את הצימאון. הבחור מגיע ושואל מה שלומן. רגליה של איזבל שלובות על הכיסא. המפשעה מבצבצת, מכוסה בתחתון לבן. כריסטינה מצליפה ברגליה החשופות של בתה והן נופלות לקרקע.

"אל תגעי בי", איזבל מפטירה באמה.

"זה מה שאמר ישו למריה מגדלנה לאחר שקם לתחייה, את זוכרת?" אמה משיבה.

"זוכרת. היא לא הייתה ראויה לגעת בו", עונה לה איזבל. מבטה הוסט אל הבחור. רבדים של בדים עוטפים את גופו. היא מהנהנת לעברו שהכול בסדר ולוגמת מהיין. "כול מה שנותר ממנה הוא שמה שהתערבב עם שמות של נשים חוטאות וציורים של נשים ענוגות", מוסיפה איזבל, בוצעת את הלחם וטובלת במרק השרצים, "אך ישוע אהב אותה יותר מכל תלמידיו ונשק לה תדיר על פיה", היא מצטטת. הבחור רחוק. נראה בין עננים לבנים בשמיים הכחולים. בלתי מושג. "ונסלחו לה חטאותיה כי הרבה אהֶבה". כריסטינה מצטלבת.

סופיה הרננדז

ילידת, 1995. נולדה בישראל. הוריה מאורוגוואי ופרגוואי. מתגוררת בתל אביב.

לומדת כתיבה במנשר, שנה ג'. עובדת בתחום היין כסומלייה.

"החוטאת" הינו סיפורה הראשון שרואה אור.