חדשות מחלקת כתיבה אביב 2020

• עם נעמי רדל על צילום ארכיטקטוני

• בשנתי השלישית של לימודי הצילום, ב Minshar Art למדתי צילום ארכיטקטוני. תחום עם דגש רב על סימטריה.

   שיעור ועוד שיעור, בילינו שעות בתרגול והבנה של איך מיצרים את אותה תחושת הרמוניה מופלאה שמתיישבת לנו בול על האהבה הבלתי מודעת לסימטריה.

   למדנו על עדשות הטילט שמאפשרות לצלם ליצר את הזווית הקרובה ביותר למציאות.

   למדנו על השלמות התאורה שמאזנות את התמונה כך שהאור שנופל על הספריה יהיה זהה מכל הכיוונים.

   למדנו על הסימטריה דו מימדית של הפריים ואיך לאפס את נקודת המבט במישור הפרונטלי אל מול האובייקט כדי ליצר את הסימטריה המושלמת.

   אך כפי שאני אומרת לכל לקוחותיי, כשאני בונה להם את הסיפור של העסק,

  להיות מקצועי, מוכשר, ידען זה רק הבסיס … בכדי להצליח לעוף קדימה אתה זקוק לסיפור ייחודי. אתה צריך לדעת להשתמש בכל הכלים שרכשת בכדי ליצר סיפור חדש והוא אינו נמצא היכן שכולם מחפשים.

  להיות ייחודי דורש לצאת מאזור הנוחות, לשבור מוסכמות, להעיז, לתת צבע ועיניין לעסק באופן שיהיה שונה מהמתחרים.

   זה נכון במודל העסקי, זה נכון באמירה השיווקית, וזה נכון במיתוג הויזואלי שלך… מה אתה מספר?

   כשבניתי את הדימוי של הספרייה, חיפשתי את אלמנט הסיפור.

   הספרייה, שוברת את הריבועיות הסימטרית של הסלון ומיצרת הפרדה מהמטבח. אלמנט שהופך את הבית למרחב מעוצב מחד, ולבית נוח למחיה מאידך. איך אינו סימטרי בעליל.

  אז איך מיצרים הרמוניה ומספרים סיפור, בו זמנית?

   חשבתי על צבעוניות מונוכרומטית, שמשתלבת עם סידור קלאסי של הספרים ופריטי דקורציה במקצב משולש. ליצירת הרמוניה במרחב שאינו סימטרי במקורו.

   ובכדי לספר סיפור של אלגנטיות נושמת. מיקמתי דמות, עם חצאית צהובה, שתיצור תנועה וצבע ותשלים את הסימטריה של התמונה.

  צילום: נעמי רדל

• ראיון עם אור חיים בן עטר, סטודנט שנה ד' במחלקת הכתיבה על ספרו החדש "ברד נחשים", מראיינת שרית פלד:ראיון בשביל השדות עם אור חיים בן עטר, שכתב את "ברד נחשים" ספר לנוער ולמבוגרים. הצטרפו וקראו. אור מרגש ומרתק, אז בואו.

  אני ממתינה בפתח השביל. מביטה ימינה, מזיזה את הראש שמאלה. זו הפעם הראשונה שאפגוש את ברד נחשים, כלומר, את אור חיים בן עטר. אני לא ממתינה הרבה. אור מדייק בזמן, כמו שעון שוויצרי. הנה הוא, אני מנופפת לו לשלום והוא חונה. הוא יוצא מן המכונית ומתקרב לשביל. אני חושבת לעצמי, ככה בדיוק נראה פוטנציאל אדיר שמממש את עצמו בגיל כה צעיר.

  אור לא יודע, אבל כשנפגשנו בפתח שביל ההליכה, מלבד התרגשות גדולה, הבטתי על הנעליים שלו לראות שהוא קשר טוב את השרוכים. ככתוב בספרו, בפרק האחרון בפסוק האחרון : "אף אחד לא יקשור לך את השרוכים יותר, איך שתקשור, ככה תלך", וזו היתה הליכה קשורה היטב עם יכולת הקשבה, הכלה ואמונה, בדיוק כמו בספר הביכורים שכתב "ברד נחשים" על נעוריו ברמלה, על היותו תלמיד כתה ט' המתקשה להתרכז בלימודים ולהכיל את הרעש הסביבתי הרגשי, על מאבקים יומיומיים בגיל הנעורים, על הכתיבה החופשית שלו במחברת שבילקוט, כתיבה שפילסה לו את הדרך להצליח להתמודד ולהאמין בעצמו. ולהרגע עם משקה ברד עם גומי נחשים.

  אנחנו מתחילים ללכת ויש התרגשות גדולה. הרוח החלה לנשוב ואמרתי לאור שהוא הביא איתו את כל הטוב ביום החם הזה. הוא הביא איתו רוח. הוא באמת אדם שמביא רוח וגם אמונה. אחרת כל הפלא הזה לא היה קורה. בגיל 29 לאחוז ספר ביכורים מרגש במיוחד בהוצאת טל מאי, מעורר הערכה רבה מאוד.

  להמשך קריאה – ראיון עם אור חיים בן עטר מאת שרית פלד.

• ברכות לדוד צח סטודנט שנה ג' במחלקת כתיבה בשילוב קולנוע, על זכייתו בפרס הראשון בתחרות סיפורים קצרים שארגנה אגודת הסופרים (מתוך 1000 סיפורים שנשלחו למערכת)

עודד מנסטרוביץ'

עודד נכנס אל הרכב, הוציא ברעד קל עד בינוני שטר של מאתיים שקלים והעביר לנועה. נועה התבוננה בעודד מספר רגעים. הרגע הראשון היה מודעת אבל שתולים על עץ, מנייר שעשו מעץ אחר. הרגע השני היה גבר משתחווה לפיסות עור כהות שנמצאות מולו. הרגע השלישי היה סכין שצמוד לצוואר והצוואר עצמו הוא זה שמתקרב אל עבר הלהב של הסכין. הרגע הרביעי היה גבר קירח שיושב על כיסא ובהשתקפות של הקרחת שלו רואים חמש נשים מחייכות עומדות מעל ראשו. הרגע החמישי היה כיסא שיושב על גב של גבר ששרוע על הרצפה ומעל הכיסא עומדת אישה ומעליה עוד אישה ומעליה מודעת אבל ומעליה עץ ומעל העץ היו עוד מספר רגעים שקשה לתאר אותם, אלא אם כן קוראים לך עודד מנסטרוביץ'. ואם מישהו בעולם הזה עודד מנסטרוביץ', הוא שוקל שמונים ושמונה קילוגרמים של בשר נא ומעוות. אם מישהו בעולם הזה עודד מנסטרוביץ', הוא בעל פיצריה שקוראים לה "קאסה דל פפה", אליה נכנסים שלושה נקודה שלושה אנשים בשעה עגולה ומחודדת. ולאף אחד מהלקוחות האלה אין רגעים, הם קונים פיצה ועודד מוכר פיצה. אמא של עודד היא זאת שאילצה אותו לעסוק בתחום הפיצה, למען האמת היא זאת שאף קנתה לו את העסק. יודעי פיצריות טוענים שלעתים היא גם מגיעה להיות אחת מיני השלושה נקודה שלושה לקוחות בשעה שעודד מקבל אל "הקאסה". ואם מישהו בעולם הזה עודד מנסטרוביץ', הוא גם פגש את נועה, נועה הברפלד. נועה הברפלד נולדה בשנת 1993, בשנת 1999 היא כבר הייתה מלכת הכיתה, הישג דיי מרשים לילדה בכיתה א', מכיוון שבדרך כלל מלכות כיתה מתחילות את תפקידן לקראת אמצע כיתה ג'. בשנת 2011, כשנועה חגגה יום הולדת 18 כמה ימים לפני כן ונשארה עם זר הפרחים על ראשה שלושה ימים, הגיעה אל הפיצריה "קאסה דל פפה". עודד עבד באותו יום ככל יום אחר, מכיוון שעודד אף פעם לא החזיק עובדים אחרים. לגבי המשלוחים, עודד היה נותן שירות משלוחים אך ורק אל הרחוב בו נמצא ה"קאסה דל פפה". כשהיה מקבל הזמנה למשלוח, הוא היה רץ בעצמו במעלה הרחוב ומשאיר את הפיצריה פתוחה, בתקווה עמומה שאף אחד לא יגנוב לו מהקופה. הפעם היחידה בה חזר ונתקל באדם כלשהו בפיצריה לאחר משלוח, הייתה הפעם בו אמו היא הלקוחה שחיכתה. אמו זעמה מאוד ודרשה פיצוי על ההמתנה שלה למענה אנושי כלשהו. עודד, שגובהו התנשא ובעיקר הושפל אל גובה של מטר חמישים ותשעה סנטימטרים, הרכין ראשו וספג מטח של זעקות.

להמשך קריאה: עודד מנסטרוביץ מאת דוד צח

• שיר קצר של נעמי גופר סטודנטית במחלקתנו התפרסם היום ב"מוטיב בקטנה"

• עם ניצן מינץ בוגרת מחלקתנו ומשוררת רחוב:

לאחרונה יצא לי להגיע יחסית הרבה לירושלים בעיקר על מנת להפגין ולהביע סולידריות עם נפגעי הטיפול הממשלתי המאוד לקוי במצב הקשה, אבל הפעם גם מסיבות אמנותיות משמחות. דדה ואני הוזמנו להציג עבודות במרחב הציבורי כחלק מפסטיבל אמנות. העבודה שלי מורכבת כמה חלקים שמפוזרים גם ברחוב דרך יפו בתל אביב וגם בדרך יפו בירושלים. הפתיחה ברביעי באוגוסט אבל בעקרון אפשר כבר לראות אותה בימים אלה כשאתם עוברים ברחוב

• לני בלה כהן, סטודנטית ממחלקתנו מפרסמת ב"המוסך" היוקרתי. שרית פלד על "ברד נחשים", ספרו החדש של אור חיים בן-עטר סטודנט במחלקתנו ושיר של לורן מילק

לני בלה כהן, סטודנטית ממחלקתנו מפרסמת ב"המוסך" היוקרתי. שרית פלד על "ברד נחשים", ספרו החדש של אור חיים בן-עטר סטודנט במחלקתנו ויוני לבנה הלחין את: תפרו לי בגדים שקופים: מתוך 'אלנבי 40' שכתבה לורן מילק בוגרת מחלקת הכתיבה במנשר.

עם לני בלה כהן, סטודנטית במחלקתנו:

כבר הרבה זמן שאני עוקבת באדיקות והנאה אחר התכנים שהמוסך מפרסם, ולעיתים מפנטזת ביני לביני שיום אחד, מילים שכתבתי ימצאו את מקומן שם, בין מילים של אחרים. והנה: גיליון חדש, ובו סיפור שלי

המוסך – מוסף לספרות

שרית פלד על "ברד נחשים", ספרו החדש של אור חיים בן-עטר סטודנט במחלקתנו:

*בשם מיכאל נעשה ונצליח*

העיניים של מיכאל, הגיבור ברומן הנעורים, "ברד נחשים", "חולמות" אל תוך תקרת הכתה והפחדים שלו מתקיימים ונבלעים אל תוך עצמו. הוא תלמיד כתה ט' ומתקשה להתרכז בלימודים. מהעמוד הראשון ועד האחרון מצליח אור חיים בן עטר, הסופר הצעיר והמוכשר, לשאוב את הקורא באותנטיות וברגישות אדירה, אל מנהרת זמן של ימי נעורים, אל התקוות והלבטים, אל האהבה הבלתי ממומשת, אל הקשיים. כל אלה "נמלטים" בדיו אל תוך מחברת אישית שנמצאת קבוע בתיק של מיכאל. זה כנראה יהיה הקבוע היחיד שלא משתנה ויתכן שישנה את מסלול החיים. מיכאל יושב בכתה, האוזניות שלו מהוות מחסום מפני הרעש החיצוני. המורה שלו, מבינה אותו מאוד ומאפשרת לו לכתוב את רחשי לבו, את מצוקותיו, את הגירושים של הוריו, את הדאגה שלו לאמו, לבני משפחתו, את הקשר עם השכונה בה הוא חי ונושם.

*"מה שלומך, מיכאל, בדאלק"*

המוצא המשפחתי שאליו משתייך מיכאל, מורגש בטקסט הספרותי וזה מעניק מבט של הערכה וכבוד לתרבות, לשפה, לאהבה העזה והדאגה שמפגינה המשפחה כלפי מיכאל, שעומד להנחיל את התרבות שספג בבית בעדינות רבה בתוך הספרות העכשווית. גם מי שלא שייך לעדה, יכול להרגיש חמימות מלטפת של גילויי אהבה משפחתיים.

*הבעת אמון, זה כל הסיפור*

"אז רק אמרתי לה – כמו עבריין מלומד בחקירה, "אני מעדיף לחכות לשיחה עם אמא שלי, וחוץ מזה אני לא בא יותר לשיחות אצלך" (עמ' 20). ומיכאל מחפש בעיניים הסקרניות שלו מוצא. דמות שתאמין בו ותראה את המאמצים הכבירים שהוא עושה, במיוחד כשהוא ללא ריטלין. כאמור, המורה שלו היא היחידה שמצליחה להכיל אותו בביה"ס. הבעת האמון שלה בו, כה אדירה, עד שהפתעה גדולה עומדת לפתחו של מיכאל. היא מצליחה להשקיט את הסערה שהוא נמצא בה. בזמן הקריאה, ניתן לחוש באמצעות כוח ספרותי בלתי נראה, כי יש ריקוד של דיבור וכתיבה ביניהם. פינג פונג אנושי מפואר שבני הנעורים משוועים לו. ואלה מילותיה : "קדימה, יש לנו חצי שנה יחד, בוא נוציא ממנה את הטוב ביותר כדי שבשנה הבאה תלמד קרימינולוגיה בתיכון" . האם מיכאל יעמוד במשימה? אני אומרת לעצמי : אני רוצה לפגוש את מירי, גם אם היא רק דמות בתוך ספר.

להמשך קריאה באתר המוסף

תפרו לי בגדים שקופים: מתוך 'אלנבי 40' שכתבה לורן מילק בוגרת מחלקת הכתיבה במנשר, ויוני לבנה הלחין

• ריאיון עם ניצן מינץ ב https://www.facebook.com/yoni.livneh/videos/10157803153068843וגרת המחלקה באתר SO-ART

• על לורן מילק בוגרת וותיקה של מחלקתנו:  "הארץ תרבות וספרות" יום שישי 10/7

לורן מילק משוררת נוקבת חתרנית ומדויקת. משוררת שבועטת ונוגעת בלב. שאפו לורן על העריכה של האנטולוגיה "וילכי ובואו בית האישה".

אילן ברקוביץ פותח שער לאנתולוגיה בדרך מסקרנת ומזמינה:

לאתר הארץ

ספרים | שירה

משורר בשטח | אנחנו נשים עובדות, אל תשאל במה

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה" היא אנתולוגיית שירה ופרוזה שמנכיחה את הטראומה המינית במרחב הישראלי

אילן ברקוביץ'

פורסם ב-06.07.20

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה: שירה, סיפורת ועדות על סלאט שיימינג, תעשיית המין, זנות, אונס והשתקה, בעריכת לורן מילק, הוצאת טנג'יר, 2019, 136 עמודים

בתחילת השנה, עוד בטרם תפרוץ הקורונה לחיינו, נערכה בתיאטרון קרוב בדרום תל אביב השקת האנתולוגיה שלפנינו, שלצערי לא הייתי בה. בחודשים שחלפו מאז מיעטתי לקרוא התייחסות לאנתולוגיה הזאת, שלדעתי היא אחת המשמעותיות ביותר שנוצרו כאן ולבטח שונה מקודמותיה. מקומה יכירנו במקלטים לנשים מוכות ובמערכת החינוך. כותרת האנתולוגיה לקוחה מתוך פרשת המרגלים שבספר יהושע (ב' א'): "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש לאמור ראו את הארץ ואת יריחו. וילכו ויבואו בית אשה זונה, ושמה רחב וישכבו שמה". הצירוף "סלאט שיימינג" משמעו ביוש אשה בגלל לבושהּ, כשלרוב הכוונה ללבוש חושפני.

 

הטקסטים שבתוך האנתולוגיה, שירים (בעיקר) וסיפורים קצרים (מעט), לקוחים בדרך כלל מהחיים עצמם. הפוטנציאל הנפיץ והמהפכני של האנתולוגיה הזאת טמון כבר בהקדשה: "למאיה חדד, לזכרה. 2020-1993"; ולאחר מכן באפילוג קורע הלב שכתבה העורכת, המשוררת לורן מילק (ילידת 1974, תל אביב, רעננה). בתחילתו חושפת מילק את זהותה של מאיה חדד ז"ל, טרנסית שהותקפה באלימות בביתה בדקירות סכין. "מי יזכור?" שואלת מילק (עמ' 135) ושוטחת באופן מרשים את המניפסט שלה. "בעקבות אירוע הדקירה", היא מספרת, "המונים יצאו לרחובות בשמה. מותה מצטרף למותן של עוד נשים שקופות, כמו ג'סיקה, שהתאבדה ב-2015 ונמצאה תלויה מעל הרמקול, בחדר חמש, במלונית שברחוב הירקון" (שם). ואז היא קושרת זאת למעשה הספרותי שבכינוס האסופה: "זה הזמן שבו עלינו מוטלת המשימה לדבר, לכתוב, לצעוק, להפגין, להעיד בגוף ראשון" (שם).

 

מילק — שכפי שסיפרה לי חוותה אונס אכזרי בתום בית הספר התיכון, שעליו כתבה את ספר השירים הראשון שלהּ "דם הבתולה" (2000, הוצאת גוונים) — שואלת־קובעת בפתח הקרשנדו של האפילוג שלה, "אני לא יודעת מי תהיה הבאה בתור, איך ייראה הרצח הבא", ואז חושפת את האופי המהפכני המשמעותי באמת של האסופה: "עם קבלת שיריה של סתיו אתלן במערכת נמלאתי רגש ראשוני של התפרקות. חיכיתי לקול הזה שמגיע מהרחוב, מהסוף. זה קול שמחייה את המוות ונאבק בו כיעקב עם המלאך. מדובר בקול חשוב שנעדר עד כה מעולם השירה. אם יש אנדרטה לחיילים, אז אנחנו מקימות פה בעצם אנדרטה לנשים שמתו בזנות, שמתו ברחוב… שהמדינה, הרשויות, מפקירות נשים למות, אם זה בידי הבעלים שלהן, אם זה בידי הסרסורים שלהן" (עמ' 136). "עולם, התשמע קולי?" חותמת מילק את דבריה הנוקבים.

 במבט ממעוף הציפור על האנתולוגיה הזאת אפשר לומר שיש בה בעיקר שלושה סוגים של טקסטים: כאלו שנכתבו באמת כעדות בגוף ראשון, כמו למשל השירים המצמררים של אפרת מישורי "זלצברגר אהב אותך" ו"אני אפי", העוסקים בהטרדה מינית שהיא חוותה בידי קרוב משפחה (עמ' 20-19), שיריו של שמואל מוניץ, שנפל קורבן למקרה התחזות ברשת ולהטרדה מינית גם כן (עמ' 49-45), ושירו החושפני של גלעד מאירי, "זה רַע", על מעין ניצול מיני שהוא חווה מידי צעיר ב"שְׂדוֹת הַבּוּר שֶׁל קָטָמוֹן", "שֶׁטַח הֶפְקֵר לִילָדִים" בילדותו (עמ' 81-80). המאפיין של השירים הללו ואחרים, נניח אלו העוקבים המצוינים של אלפרד כהן ("אני לא מספר לך") וריטה קוגן ("איגרת לזנאים"), הוא שהם נכתבו ממקום ספרותי של מי שצמחו והיו למשוררים ועכשיו מתבוננים אחורה לעברם ומחלצים מתוכו את הטראומה שחוו.

לעומתם, יש באסופה טקסטים נוספים שנכתבו בידי משוררות ואפילו מוסיקאיות שיש להן מסקנות תבוניות ממצב הדברים בעידן הנוכחי. כאלו למשל הם השירים המצוינים של נועה סגל, "אבא ובת (שחרר אותה מהמלפפון)" ו"גבר" (עמ' 66-64), השיר "מישהי" מאת חגית גרוסמן, שמתחיל במלים קובעות הזמן: "לִהְיוֹת אִשָּׁה בְּעִדָּן פּוֹרְנוֹגְרָפִי עִם מַשְׁבֵּר כַּלְכָּלִי" (עמ' 126), והשיר הפוליטי הנפלא "הכול זין" מאת שז, הנפתח במלים "אַתְּ הוֹלֶכֶת עַל מִדְרָכוֹת שֶׁהַזַּיִן הַיְּהוּדִי הַלְּאֻמִּי תִּכְנֵן / וְהַזַּיִן הָעֲרָבִי בָּנָה" (עמ' 125).

אך נדמה כי באמת גולת הכותרת של האסופה היא השירים ה"לא־מקצועיים" שנכתבו בידי מי שחוו חיים של השפלה לא כאפיזודה חולפת אלא כחיים של ממש. כאלו הם השירים לדיאנה מאת סתיו אתלן. בפתיחתם היא כותבת כך: "הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים חוֹרְקִים / עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּי הַבֹּשֶׁת // הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר / הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר הִיא פּוֹתַחַת / לָנוּ שַׁעַר הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר הִיא מִתְפַּלֶּלֶת / הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר הִיא / פּוֹתַחַת / לָנוּ שַׁעַר / הִיא פּוֹתַחַת" (עמ' 23). ההתכתבות של אתלן עם תפילת הנעילה הנאמרת בבית הכנסת ביום הכיפורים ("פתח לנו שער בעת נעילת שער") היא אגרסיבית כפי שלא זכור לי שקראתי. כך גם בהמשך, בשיר "נשים עובדות": "אֲנַחְנוּ נָשִׁים עוֹבְדוֹת / אַל תִּשְׁאַל בְּמָה, / זֶה מְיֻתָּר. / אֲנַחְנוּ תָּמִיד עֲנִיּוֹת / אֲפִלּוּ שֶׁשְּׁטָרוֹת / עוֹבְרִים לָנוּ בַּיָּדַיִם / נָשִׁים עוֹבְדוֹת / נִקְשָׁרוֹת בְּתָאֵי עוֹר מֵתִים" (עמ' 26). בשיר "צל" היא מתארת את עצמה כ"צֵל שֶׁהִתְגַּלֵּם בְּבָשָׂר דָּהוּי" (עמ' 28).

 שיר מרשים נוסף בהקשר הזה מצאתי אצל ילנה דיוואיין. השיר נקרא "ביאנקה" וחושף פואטיקת הארד־קור של ממש: "בְּיַאנְקָה עוֹשָׂה לַאפּ דַּאנְס חוּשָׁנִי מֵהַסְּרָטִים / בְּיַאנְקָה קְשׁוּחָה — מְאוֹד. / בְּיַאנְקָה אוֹהֶבֶת אֶת זֶה, זֶה בָּא לָהּ בְקַלּוּת / אֲבָל אֲנִי לֹא בְּיַאנְקָה, אֲנִי לֵנָה" (עמ' 38). בקטע עוקב ושובר לב, שנקרא "עדות גיל 17 — חלום על אמא שלי", היא כותבת כך: "חלמתי שאמא שלי היא אמא שלי ואני זונה / אמא שלי היא הקליינט, יש לה זין והיא משלמת לי כדי שאמצוץ לה" (עמ' 39). לא תקראו שורות כאלה בספרי שירה מקובלים במחוזותנו.

 

• עם רועי סלמן, סופר, על "ברד נחשים", ספרו של אור חיים בן עטר סטודנט שנה ד' ממחלקתנו:

 יום אחד ישבתי עם אור חיים בן עטר קראתי שירים שהוא כתב ושמעתי סיפורים על הילדות שלו ברמלה, וזה הזכיר לי קצת את הסיפורים שלי מבת ים. מיד הבנתי שיש בינינו חיבור מיוחד, כאילו גדלנו באותה שכונה. אמרתי לו שהוא חייב לכתוב ספר נוער, פשוט חייב – כי חסר בספרות קול כמו שלו. הוא צחק ואמר שהגזמתי.

ועכשיו, כמה שנים אחרי, יש הוכחה שלא הגזמתי. הבן אדם כתב ספר מיוחד ורגיש שמתרחש ברמלה, ובאמת שלגיבור יש קול משלו, כזה שלא דומה לאף אחד אחר. ואולי גם בגלל שהוא כל כך אוהב היפ הופ זה מורגש גם בקצב של הספר. יש שם המון פנינים ותיאורים נפלאים וייחודים.

תאמינו לי, קראו את "ברד נחשים" וכנסו לעולם הפנימי של נער רגיש בעל חזות מחוספסת, בשכונה מחוספסת הרבה יותר. הלוואי שהיה לי את הספר הזה בתור נער. זה בדיוק מה שרציתי לקרוא.

בהצלחה, מלך! 💚🎧

התמונה והכתבה בחסות ידיעות ספרים שאוהבים טל מאי ספרי ילדים ונוער Tal-May Publishers

• סיון שיקנאג'י בוגרת ומרצה במחלקתנו: לכבוד שבוע הספר, עשרה מבקרי ספרות התבקשו לבחור את הספרים המומלצים בעיניהם לשנת תשפ, ולשמחתנו גם 88 שם, ברשימות הכבוד של מקור ראשון!

לויקיפדיה של סיון

איזה כיף 🙏

 

◊◊◊

לצפיה ב"אופליה" של לורן מילק בוגרת מחלקתנו 

◊◊◊

 ויקיפדיה של בוגרת מחלקתנו ניצן מינץ