עם ריי פיטוסי סטודנטית שנה ג' ולורן מילק בוגרת המחלקה

שיר של לורן מילק בוגרת מחלקתנו ב"חפוז" בעריכתה של לני בלה כהן, בוגרת המחלקה

לורן מילק, כלת פרס מטולה לשירה לשנת 2023 ופרס אס״י לשירה לשנת 2012, עורכת שירה ב"הכיוון מזרח" בהוצאת אחותי. תיסלם דאוד הוא ספרה החמישי שראה אור בהוצאת טנג'יר.

שוקו / לורן מילק

הִיא פּוֹצַעַת בְּשִׁנֶּיהָ אֶת עוֹרָהּ שֶׁל הַשַּׂקִּית וְיוֹנֶקֶת מִמֶּנָּה

חָלָב בְּקוֹל רָם. אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ בְּסַקְרָנוּת שֶׁל תִּינֹקֶת.

מַעֲשֵׂה הָאֲהָבִים הַשָּׁקוּף בֵּין הַשַּׂקִּית לְבֵינָהּ נִגְלֶה לְעֵינַי,

וּמֵעֵינַי לִשְׂפָתֶיהָ, שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת עַל אוֹתוֹ עָווֹן בַּיְשָׁנִי.

הִיא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ, מַשְׁאִירָה אֶת הַתִּיק שֶׁלָּהּ פָּעוּר

לְפָנַי, הוֹלֶכֶת לְכִוּוּן הַנַּהָג, לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אֵיךְ מַגִּיעִים

לִרְחוֹב הַמַּסְגֵּר. הִנֵּה זָרְקָה אֶת שַׂקִּית הַשּׁוֹקוֹ הַמְּדֻלְדֶּלֶת

אֶל הַפַּח, וְחָזְרָה אֶל הַחוֹב בְּעֵינַי. לִבִּי גְּמַל שְׁלֹמֹה

הַמְּאֹהָב בְּנָאקָה. אֲנִי כֻּלִּי מְנֻקֶּבֶת, אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה

לִמְצֹא מָקוֹם וּלְחוֹרֵר בִּי עוֹד נֶקֶב אֶחָד. פָּנֶיהָ יָפִים כְּמוֹ חוֹמַת סִין

עִם חֲרִיר בָּאֶמְצַע. הַאִם אוּכַל לַחְדֹּר כְּמוֹ טִפּוֹת הַשּׁוֹקוֹ

לְתוֹכָהּ? טֶרֶם דִּבַּרְנוּ, יֵשׁ בֵּינֵינוּ שָׂפָה, כְּמוֹ שֶׁלַּבּוּלְגָּרִים

יֵשׁ גְּבִינָה, לַמֶּקְסִיקָנִים נָאצ'וֹס, לַבֶּלְגִּים שׁוֹקוֹלָד.

אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ, לְהַעֲמִיק בְּתוֹךְ

מַטְבְּעוֹת לְשׁוֹנָהּ. עֵינֶיהָ עֵינֵי בֻּבָּה עֲצוּמוֹת לְרַאֲוָה.

הַאִם כְּדַאי לִי לְהָעִיר אוֹתָהּ?

אֲנַחְנוּ כִּמְעַט מֵתוֹת. עַל הַכְּבִישׁ מִתְפַּתְּלוֹת נָשִׁים סְלוּלוֹת זוֹ בָּזוֹ.

בִּשְׂדֵה פְּרָחִים רָצָה אֱלוֹהִית אַחַת, אנִי רוֹצָה לַעֲלוֹת עַל גֶּשֶׁר צַוָּארֵךְ.

בְּעוֹד שְׁתֵּי תַּחֲנוֹת תָּרִימִי אֶת דִּמְעָתִי אֶל רֹאשׁ הַתֹּרֶן.

בְּעוֹד תַּחֲנָה תַּחְלִיקִי אֵלַי כְּמוֹ צִפֹּרֶן, תַּהַפְכִי אוֹתִי

לַחֲלַב צִפֳּרִים.

הִיא מַחְמִיאָה לִי עַל הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי וַאֲנִי מְחַיֶּכֶת. הִיא שׁוֹאֶלֶת

כַּמָּה זֶה עָלָה לִי. אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ: מָה הַמִּדָּה שֶׁלָּךְ? הִיא כּוֹתֶבֶת

אֶת הַמִּסְפָּר עַל כַּרְטִיס הַנְּסִיעָה. הִיא מְבַקֶּשֶׁת: תִּשְׁמְרִי לִי זוּג.

אֲנִי מְגַלָּה לָהּ שֶׁאֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לְבַד. צָרִיךְ לִבְחֹר

קְרִיסְטָלִים וּבְעֶזְרַת פִּינְצֶטָה לְהוֹסִיף טִפּוֹת דֶּבֶק וּלְקַשֵּׁט אֶת הַכִּיסִים,

אַחֶרֶת בַּחֲנוּת זֶה יַעֲלֶה לָהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים. הִיא מִתְלוֹנֶנֶת

שֶׁאֵין לָהּ כּוֹחַ לַעֲשׂוֹת גִ'ינְס. אֲנִי נוֹתֶנֶת לָהּ לְהִשְׁתַּחֵל אֶל תּוֹךְ גּוּפִי

בְּקַשִּׁית, מְקַלֶּפֶת מִמֶּנָּה קְרִיסְטָלִים כְּנֶשֶׁל נְחָשִׁית. אֲנִי עוֹשָׂה לָהּ גִ'ינְס.

רַק צֶבַע הַקְּרוֹקְס מַבְדִּיל בֵּינֵינוּ. דַּלְתוֹת הָאוֹטוֹבּוּס נִפְתָּחוֹת בִּכְאֵב

כְּשֶׁהִיא יוֹרֶדֶת, נַעֲלֶיהָ אֲדֻמּוֹת עִם חֹרִים, הַכַּרְטִיסָן מְבַקֵּשׁ

לְהַבִּיט בַּנְּקָבִים.

דבר מערכת: גיליון אוכל וארוטיקה: בגיליון השמיני של כתב העת חפוז, שעוסק בשילוב הכה מתבקש של ארוטיקה ואוכל, ביקשנו לא רק לומר דבר מה על מקומו של האוכל בחיינו, אלא גם על האופן בו הוא מוצא את דרכו לשפה שלנו, למיניות שלנו, לתשוקות ולדחפים שלנו, לסטיות שלנו ולתרבות שלנו.

העיסוק באכילה בהקשר תרבותי קיים מראשית ימי התרבות האנושית. בסיפור הבריאה – חווה מפתה את אדם בתפוח תמים למראה, שמאז הפך בתרבויות רבות למושא פיתוי, וכמובן, איך אפשר שלא להזכיר את יעל, שגרמה למותו של סיסרא בכך שהשקתה אותו בחלב. בהמשך, הקשר בין אוכל ומין המשיך להעסיק פילוסופים, חוקרי תרבות ופסיכולוגים. ז'אק לאקאן, אחד מאבות הפסיכואנליזה, הצהיר בסמינר שהעביר בשנת 1962, כי ״זה שאוכל, אף פעם אינו לבד״. לדבריו, ברגע שאנו אוכלים, אנו תמיד אוכלים ״מישהו״, ולא ״משהו״. הווה אומר, אנחנו תמיד אוכלים בתוך קונטקסט תרבותי, עם הזדהויות והקשרים, ולכן, כשאנו  מכניסים לגופנו מזון, זהו למעשה אף פעם לא רק המזון לבדו (מזכיר לכןם מישהו?).

בנוסף, ניתן לראות את הקשר ההדוק בין מין ואוכל בתרבות הפופולארית,  בין אם דרך הקבלה הולכת וגוברת של מזונות רבים לאיבר מין נשי או גברי, ההשוואה המוכרת בין מין מזדמן (סטוץ) לג׳אנק פוד, הסרטים והפרסומות שמקיפים אותנו (תוכניות ריאלטי לדוגמה, שם השף הקשוח הוא סמל התשוקה והמשיכה, הוא זה שיודע לדבר ולגעת באוכל ״כמו שצריך״) , וכמובן כניסתם של מגוון מאכלים לחדר המיטות.

כיאה לגיליון שעוסק באוכל, הגיליון השמיני הוא ״השמן״ ביותר שהוצאנו עד כה, והוא כולל כ-17 יצירות – שירים וסיפורים קצרים.

אנו מקוות לעורר דרך היצירות שבחרנו את התיאבון, הלב והרוח.

מערכת חפוז

 

עם ריי פיטוסי סטודנטית במחלקתנו

 "שתיים וחצי דקות" – ריי פיטוסי‎

באחת הפעמים שנסעתי למיון לאחרונה אבא לקח אותי. זה קושי מסוג אחר בשבילי, כי הרי לא מזמן הוא השתחרר מבית החולים אחרי שכבר עלה לו, והייתי בטוחה שהוא ברח ולא שוחרר באמת, ועכשיו הוא, עם הלב ה60% שלו נוסע איתי למיון, שלושה שבועות לפני שמותר לו בכלל לנהוג לפי הוראות הרופא, ומחכה איתי בין כל אלה שנשמעים כאילו משתעלים את השיעול הארוך והליחתי האחרון שלהם, ואני רק מתפללת שאבא לא ייקח מכאן איזה משהו הביתה, והוא מטפל בי, כמו שאמור להיות, שאבא מטפל בבת שלו, כמו שלא היה לאחרונה לזמן קצר אך לא מבוטל, כשאני טיפלתי בו, או הצלתי את חייו כמו שגיליתי שהוא מספר לכולם. אז חיפשתי שם, ברגע הזה במיון, השראה למשהו אמיתי לכתוב ויזמתי. שאלתי, "אבוש, אם היית כותב סיפור על מה שקרה לך, איך היית מתחיל אותו? מה היה המשפט הראשון‎?"

"זה תלוי," ענה אחרי המון מחשבה, "אם אני כותב לעצמי או לאנשים שיקראו אותו‎?"

"למה זה משנה‎?"

"זה מאוד משנה. כי לעצמי אני אכתוב בצורה אחת ואם מישהו אחר צריך לקרוא את הסיפור אז אני צריך לעניין, למשוך את הקורא. המשפט הראשון צריך להיות חזק‎."

"אוקיי, אני זורמת איתך. איך היית מתחיל חזק‎?"

שוב הוא חשב הרבה, בזמן שאני חושבת על כמה מרתק בשבילי להעמיד אותו בסיטואציה שבעיניי היא האתגר הכי גדול בכל טקסט, מהותי ככותבת, ובשבילו זה אולי אתגר רגעי שלא נורא אם לא יצלח אותו, או שבעצם הוא כמוני מרגיש עכשיו את המשולש הזה שמקרב בינינו בשלוש השנים האחרונות ‎– אני ‎– אבא ‎– הכתיבה שלי‎.

אין לי מושג מה המשפט שהוא אמר. לא זוכרת. הייתי מסוממת לגמרי מאיזה משכך כאבים שגרם לראש שלי להרגיש בדיליי כאילו כל תזוזה שלי כמו ציור מרוח על קנבס, מרוח עד שלא מזהים אובייקט‎.

אבל זה היה משפט חזק כמו שהוא רצה‎.

"זוכר את השיחה שהייתה לנו במיון?" שאלתי את אבא ימים אחר כך במטבח. "מה היה המשפט שבחרת‎?"

הוא מיד זכר. "לקחו שתיים וחצי דקות להחזיר אותי לחיים‎."

והמשפט הזה הקצר שהוא אמר קיבל גוף משלו שלא קשור לשיחה ההיא שיזמתי במיון. זה משפט שזורק אותי לספירת הדקות בלילה כשאני מתהפכת במיטה, בטיימר שאני שמה לביצה קשה שתצא קצת נוזלית, בפרק בסדרה לפני שאני חייבת לצאת מהבית, בחפיפה של פעמיים שמפו אחד מרכך, וברגע הזה שאמרתי לבן הזוג שלי "תפעיל טיימר של שתיים וחצי דקות ואל תיגע בכלום, רק תשב ותהיה עם המחשבות שלך, שתבין על כמה אפשר לחשוב בשתיים וחצי דקות" שבוע וחצי אחרי ההתקף של אבא‎.

בשתיים וחצי דקות הבנתי שאין אבא יותר. שאין יותר לימודים, אני כבר לא סטודנטית, הזוגיות עומדת להתפרק כי אני אעבור אין סוף התקפי זעם בשנה הקרובה והוא לא יעמוד בזה אבל אני לא אכעס. אבא לא ילווה אותי לחופה, והנה אחי הקטן שאני מחבקת עכשיו לא יעבור לברלין כמו שתכנן והוא עומד לקרוא קדיש על אבא שלו בגיל 22, אני צריכה לשמור על אימא שלא תלך גם היא כי יש לה לב עדין, איך מספרים לאחותי? היא בבסיס ישנה בכלל והיא תקום בלי אבא, חבל שלבשתי את הגופייה הישנה הזאת כי אני אצטרך לקרוע אותה ולהישאר איתה שבוע, ככה אני אהיה בלוויה של אבא שלי? בגופייה בלויה‎?

אלה שתיים וחצי דקות שאבא לא זוכר. זוכר לפניהן, שדיבר עם הפרמדיקים, שהאחראית אמרה לו "ברוך, לפי האקג אתה בהתקף לב כרגע. תישאר רגוע ותן לנו לעבוד." ואז הזיכרון של אבא נקטע, לאותן שתיים וחצי הדקות שהלב שלו עצר והוא לא היה פה. העיניים שלו נתקעו פתוחות לרווחה, כמעט יצאו מהחורים שלהן והיו ריקות לגמרי בזמן שפמפמו אותו, שוכב על הרצפה, חזה חשוף ועליו ידיים משולבות של מתנדב עם כיפה בן 21, ילדון רזה שנלחם על אבא שלי ועושה בו עיסויים עם הידיים הרזות האלה שלו (הן שברו צלעות, גילינו אחר כך). ואז אבא זוכר את האחרי. זוכר שעלה לאמבולנס, שישבתי לידו, שדיברתי אוטוסטרדה במשך כל הנסיעה, כל הנסיעה, כל רגע ממנה, בלי הפסקות אוויר, על כל דבר שעלה לי לראש, שבכל פעם ששאל "למה את לא נותנת לי ללכת לישון? אני רוצה לישון" ביקשתי שלא ישאיר אותי לבד, שיחכה רק עוד קצת ואז נלך לישון, והזכרתי "אתה רוצה נכדים", וזוכר את מכות החשמל שקיבל, בעצם את ההתעוררות מהן- בכל פעם שאבא הפסיק לענות לי הלב שלו הפסיק לעבוד ומכת חשמל הגיעה, ואז הוא זעק מכאב אבל מה אכפת לי? הוא זועק משמע הוא חי שוב. כמה מכות חשמל היו הוא לא זכר וגם אני לא. נהג האמבולנס ביקר אותו בטיפול נמרץ יומיים אחרי ההתקף וסיפר שהיו שבע. ואז נזכרתי. אחת, אבא קם. שתיים, נאנק מכאב. שלוש, תפס את החזה. ארבע, לא קם. חמש, קו רציף. שש, צפצוף צורם ארוך. "אבא, לא!" צרחתי ונפרדתי בלב, הורדתי את הראש, לא רציתי להסתכל, לקבל. שבע, אבא קם, נאנק מכאב. כאב לי שכאב לו, ובכל זאת אמרתי "תודה, אלוהים!" ליטפתי את המצח המזיע שלו. "אתה אלוף, אבא שלי," נישקתי. "איזה אלוף אתה, איך אתה נלחם‎."

ואיך הוא נלחם באמת, דקות ארוכות ארוכות. מתחזק ונחלש. נאחז ונתלש. אבא שלי נותר כמו באותה חליפת הגיבור הבלתי מנוצח שהאמנתי שהוא מילדות‎.

אגב, שאלתי, הוא אמר שאין שום מנהרה או אור ואף אחד לא חיכה לו. "סבתא מרסל? סבתא מאמי? סבא? מישהו‎?"

"אף אחד‎."

אז אף אחד לא מחכה, רשמתי לי לא לצפות‎